טוב למות בעד שידור בטלוויזיה

מה הופך את כל השדרנים, הקריינים, הכתבים, העיתונאים והמגישים של ערוצי הטלוויזיה לחסינים מפני פגיעה?

"טוב למות בעד ארצנו, אבל לא טוב למות בעד הטלוויזיה". כך אמר אתמול אמנון אברמוביץ כשהתחנן בפני הכתבת בשטח, רינה מצליח שדיווחה בין "בום" ל"בום" של קטיושות שהתפוצצו ביישובי הצפון, שתתפוס מחסה.

זה מתחיל להזכיר סידרת ריאליטי - השידור עובר לכתב בשטח ברגע שנשמעת האזעקה ואז אנחנו, הצופים, שומעים יחד איתו את קולות הסירנה העולים ויורדים, ואז שומעים את הפיצוצים - זה אחר זה, בדרך כלל ארבעה או חמישה בבת אחת.

וכשמישהו אומר שהקטיושות נחתו במרכז העיר, הכתב מתנצל שהוא צריך להפסיק את השידור כדי לנסוע עם הרכב למקום הנפילה ולהמשיך לשדר משם.

כתב סקיי ניוז אתמול בחיפה, נבהל מאוד ובעיניו היה מבט של אימה כאשר תוך כדי שידור נחתה קטיושה מטרים ספורים ממנו. הוא התנצל על הבהלה והמשיך בשידור.

משה נוסבאום, דיווח מצפת כשקטיושה נחתה מאחוריו. הקטיושה נוחתת, אנחנו שומעים את ה'בום' ואז היסטריה של אנשים רצים ברחובות ומחפשים היכן להסתתר, ונוסבאום? הוא ממשיך לשדר מאותה נקודה.

אז מה הופך אותו לחסין? מדוע לא ייכנס למרחב מוגן כפי שהוא וחבריו ממליצים שוב ושוב לאזרחים? האם שווה התחרות בין אמצעי התקשורת והרצון להיות הכי מעודכן והכי קרוב להתרחשות, את הרולטה הרוסית - האסון שאולי הוא בלתי נמנע?

כולנו מלאי הערכה לכל הכתבים שלנו, של כל אמצעי התקשורת, שעושים ימים כלילות מול המצלמות או המיקרופון, אבל אל תהיו גיבורים, תהיו חכמים, השידור יימשך גם אם תעמדו בחדר מדרגות של בית סמוך ותמשיכו לשדר ממנו. האעזקה מיועדת גם לאמיצים.