הפער הוא בשנות אור

1. רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר - ובאותה פעימה גם עשרות מחבלים מתועבים שידיהם מגואלות בדם. אצלנו חוגגים שחרור של שלוש נשים צעירות וחפות מכל פשע, אצלם חוגגים שחרור של רוצחים. אצלנו חוגגים קיום של צו מוסרי נעלה, אצלם חוגגים טרור סחטני. כך זה יהיה לפחות עוד שישה שבועות, והלוואי שגם הרבה יותר - כאשר כל החטופים ישוחררו. הפער בינינו לבינם נמדד בשנות אור. לטובתנו.

2. כאשר יחלו להתפרסם סיפוריהם של המשוחררים, אשר בוודאי יהיו מן המזעזעים ששמענו מאז השואה, יהיו אצלנו מי שירצו לנקום. יהיו אצלנו מי שישאלו מדוע יש למחבלים זכויות כלשהן. אבל צריך לנשוך שפתיים ולהמשיך לנהוג כפי שחייבת לנהוג מדינת חוק דמוקרטית. אנחנו לא נהיה הם.

3. הגיע הזמן להטיל עונש מוות על מחבלים רוצחים ולבצע אותו. גם משום שזה צודק, גם משום שזה יפחית את המוטיבציה לבצע את החטיפות הבאות, וגם משום שזו הדרך היחידה למנוע מהם להשתחרר ולהמשיך לשפוך את דמנו. שיהיה ברור לכולם: גמרנו לשחק את המשחק שלהם.

4. כולם מבטיחים לנו שחמאס לא ישלוט ברצועת עזה. גם הארגון עצמו טוען שהוא לא רוצה את כאב הראש הזה, במיוחד כאשר צריך לבנות אותה מחדש ולדאוג לצרכים הכי בסיסיים של שני מיליון בני אדם שנעקרו מבתיהם. אז מי כן ישלוט בה? ממשלת ישראל לא אומרת מה כן, אלא רק מה לא (הרשות הפלשתינית) - ואז המשמעות תהיה או שלטון צבאי שלנו, שיגבה מאיתנו מחיר כבד בחיי אדם ובכסף, או שבפועל חמאס ימשיך לשלוט. "ניצחון מוחלט" הוא ססמה מסוכנת וריקה מתוכן.

5. ההבטחות של בנימין נתניהו לבצלאל סמוטריץ' נוגדות את ההסכם עם חמאס. נתניהו קלאסי: מחפש דרך לברוח מהסכם דקה אחרי החתימה, אומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, דוחה כמה שאפשר, ומעל הכל - שם במקום הראשון את הישרדותו הפוליטית. אלא שהפעם מדובר בחייהם של עשרות ישראלים שהופקרו במשמרת שלו, ובסכנה מוחשית של שקיעה בבוץ צבאי, מדיני, כלכלי ובינלאומי שכולנו נטבע בו. הפעם אסור לתת לו להיות נתניהו הקלאסי.

6. מן הראוי לשקול את אופן ניהולו של משפט נתניהו בשבועות הקרובים. העסקה יכולה לקרוס בכל רגע נתון, ובעוד שבועיים אמורים להתחיל הדיונים על השלב השני שלה. עשרות ישראלים מצויים מזה שנה ורבע בגהינום גרוע ממוות וחייהם נתונים בסכנה ברורה ומיידית. בית המשפט צריך להורות לצדדים להכין בטווח המיידי עדים נוספים ולשמוע אותם, כל עוד נתניהו אינו עוסק בפוליטיקה אלא רק בביטחון בכלל ובעסקה בפרט. הקשב של נתניהו צריך להיות מרוכז במקום החשוב באמת.

7. איימן עודה "שמח של שחרור החטופים והאסירים. מפה חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש". חבר כנסת משווה בין אזרחים חטופים לבין רוצחים מורשעים. אם כך נשמע מי שלפחות מן השפה ולחוץ מכיר במדינת ישראל ומהווה אחד מ-120 המחוקקים שלה, אזי המסקנה היא שנכון לעכשיו - אין עם מי לדבר בצד הפלשתיני.

8. לפי אריה דרעי "יש עוד משימות גדולות בממשלה - יש לנו את חוק הגיוס שהוא הדבר הדחוף ביותר שצריך לעשות עכשיו". לא שחרור יתר החטופים, לא פתרון ליום שאחרי ברצועה, לא מה יקרה בחזית הצפון, לא האיום האירני, לא הגזירות הכלכליות. הכי חשוב זה להנציח את השתמטותם של רבבות בזמן שצה"ל משווע לאלפי לוחמים. אם הם ימשיכו לדבר כך, נאלץ להגיע למסקנה שאין עם מי לדבר במגזר החרדי.

9. אתמול היה רק השלב הראשון. יהיו לנו עוד שבועות ואולי עוד חודשים של מריטת עצבים לצד דמעות שמחה, של התעסקות עם חלאות כדי לחבק את החטופים, שבהם אסור לשכוח לרגע את מי שעדיין נותרו מאחור, שבהם אסור להרפות לשנייה את הכוננות בכל החזיתות, שבהם יש להמשיך ללחוץ ללא הרף מבית ומחוץ כדי להבטיח שכולם יחזרו כמה שיותר מהר, ושבסיומם נדע שאם המלחמה תימשך - היא תהיה עם מטרות מציאותיות וברורות.