1. הברכה "ברוך שפטרני מעונשו של זה" הנאמרת כאשר נער בר-מצוה עולה לתורה בפעם הראשונה, ודאי שלא נועדה להעליב אותו. להפך. האב יודע שעד עתה הוא היה עלול להיענש בשל חטאי בנו, שלא הגיע לגיל האחריות ההלכתית האישית, משום שאם הבן חטא - סימן שלא חינך אותו כיאות או לא השגיח עליו כנדרש. הוא מברך את הבורא לכך ששניהם זכו להגיע ליום בו האחריות עוברת לכתפי הבן, הנעשה בוגר שווה זכויות וחובות.
על חטאיו של איתמר בן-גביר כולנו משלמים בריבית דריבית. "איני יכול לפורטם, כי רבים הם" נאמר בהתרת נדרים הנערכת בימים הנוראים. וגם כאן לא ניתן לומר יותר מאשר בצורה טלגרפית: הפוליטיזציה של המשטרה, הפרובוקציות בהר-הבית, טרפוד עסקת חטופים, הגיבוי לשוטרים עבריינים, הגזענות הבוטה, הצתת הלהבות היום-יומית, ההשתלחויות במערכת אכיפת החוק. זה כנראה לא יהיה מוגזם לומר, שלא היה יום בו בן-גביר לא אמר או עשה משהו שסיכן את בטחונה של המדינה ואת יסודותיה הדמוקרטיים.
כעת הוא כנראה הולך - בפוליטיקה הכל נזיל ויש מלאי קבוע של תירוצים שלא לקיים הבטחות ולא לממש הכרזות - וזוהי בשורה מצוינת לכולנו, למעט כמה מאות אלפים שממשיכים לתמוך בו למרות (ואולי בגלל) דבריו ומעשיו שלוחי הרסן. בתור בונוס ניפטר גם מצבי סוכות, הפרחח שפרץ לשדה תימן והוכיח שתמיד יש שפל חדש לרדת אליו. ועם קצת מזל, אולי הקואליציה תרחיק את צביקה פוגל (מישהו יכול להסביר כיצד הוא הגיע לדרגת תת-אלוף?) מראשות הוועדה לביטחון פנים.
שיהיה ברור: אנחת הרווחה היא חלקית מאוד, בעיקר משום שהיא עלולה להיות זמנית. בן-גביר מבטיח (או שמא: מאיים) לחזור לממשלה אם תתחדש הלחימה בעזה. את הנזק האדיר שגרם למשטרה במינויים ההזויים, ובראשם זה של דני לוי למפכ"ל, יקח הרבה מאוד זמן לתקן; וסביר להניח שהללו ימשיכו בדרכם הנוכחית, ולו רק בשל האפשרות שהוא יחזור בעוד חודש-חודשיים. אבל גם אנחת רווחה קטנה עדיפה על פני מחנק מתמשך.
|
|
|
|
 עם העקרונות עד הסוף [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
2. בפעם הראשונה וכנראה האחרונה יש לי מילה טובה להגיד על בן-גביר, ואני לא ציני לרגע. הוא הולך עד הסוף עם עקרונותיו ואמונותיו בנושא מרכזי. איש אינו חולק על כך שישראל משלמת מחיר כבד מאוד בעסקת החטופים, בעיקר בדמות שחרורם של מאות רוצחים. הרוב המכריע בציבור, בכנסת ובממשלה סבור – ובצדק – שאין מנוס מתשלום מחיר זה.
בן-גביר וחבריו לסיעה סבורים אחרת, וזוהי דעה לגיטימית גם אם כמעט כולנו איננו מסכימים איתו. בתור שר, ודאי שר בכיר וחבר בקבינט, חובתו הייתה להשמיע אותה ולהיאבק עליה. משלא התקבלה, היו לו שתי אפשרויות: להישאר בממשלה שאיננו מסכים עם החלטה חשובה ביותר שלה, או לפרוש. הוא בחר בשנייה ועל כך מגיעה לו מילה טובה; אין הרבה פוליטיקאים שהיו עושים זאת.
אני מסייג את המילה הטובה הזאת משתי סיבות. הראשונה: ייתכן שמדובר בשיקול פוליטי ציני, שנועד לחזק את מעמדו של בן-גביר בימין הקיצוני – ודאי מול בצלאל סמוטריץ' (שמיד נגיע אליו). חשוב מאוד לדעת, שהמאבקים בין השניים – כולל על תקציב המשטרה – הם בראש ובראשונה על אותו ציבור בוחרים, ובן-גביר מבדל את עצמו מיריבו.
השנייה: ייתכן שהסיבה האמיתית להתפטרות היא שונה – בן-גביר אולי מעריך שבג"ץ יורה לפטר אותו ואולי חושש שחקירת מועלם-יעקובי מתקרבת אליו (אין ספק שצריך לכל הפחות לגבות ממנו עדות). אם כך, אולי הוא מעדיף להירשם כמי שהתפטר מרצונו על סוגיה לאומית ממדרגה ראשונה, ולא סולק/הסתלק בשל אילוצים חיצוניים הנוגעים לתפקודו השערורייתי והבלתי-חוקי או לחשד שקיבל שוחד בדמות הימנעות פוליטית מחקירות של טרור יהודי.
|
|
|
|
|
 אחריות מוסרית כבדה מאין כמותה [צילום: חיים גולדברג, פלאש 90]
|
|
3. נראה שגם בנימין נתניהו החליט סוף-סוף להעמיד את טובת המדינה וחיי החטופים מעל לכל שיקול פוליטי. יש לנו כיום הודעות של בני גנץ, גדי איינזקוט ויואב גלנט על כך ששיקולים פוליטיים חדרו למערכת קבלת ההחלטות במלחמה, ויש לנו הודאה של בן-גביר שהוא טרפד "פעם אחר פעם" עסקת חטופים באמצעות כוחו הפוליטי.
תרגום: ההישרדות האישית של נתניהו, שרק הקואליציה הנוכחית מוכנה לשבת איתו. וזה אומר, שנתניהו נושא באחריות המוסרית הכבדה מאין כמותה למותם של עשרות חטופים, לגיהנום הגרוע ממוות של הנותרים ולסבל האיום שעובר על המשפחות. לא היה מנהיג בישראל שהתקרב במשהו לאשמה מוסרית שכזאת, והציבור יהיה חייב לבוא איתו חשבון בקלפי כמה שיותר מוקדם.
גם כעת נתניהו לכל הפחות נכנס לחוסר ודאות פוליטי, בעיקר בגלל בצלאל סמוטריץ. יש לו רוב בכנסת גם אם עוצמה יהודית תחליט לפרוש מהקואליציה ולא רק מהממשלה, וזה היה נימוק חשוב מאחורי הצטרפותו (הבזויה) של גדעון סער אליה. אבל זה יהיה רוב קטן יותר, ודאי לקראת המוקש הגדול הבא – חוק השתמטות החרדים; וחוק התקציב טרם אושר, מה שיכול להביא לנפילת הממשלה אם לא יאושר עד סוף מארס.
גם ביומיים האחרונים היו סימנים שהפוליטיקה עלולה לגבור על המוסר. משום מה, תמיד בסמיכות לדיווח על האיום התורן, בעיקר מצידו של סמוטריץ, יצאה הודעה מלשכת ראש הממשלה על קשיים בסגירת העסקה. אולי צירוף מקרים, אולי לא. אבל נראה, שהפעם נתניהו הבין שאין לו ברירה, גם בגלל הדינמיקה שנוצרה וגם בגלל חילופי הממשל בארה"ב. אם היה נסוג הפעם, הוא היה סופג זעם ציבורי חסר תקדים ואת כל חרון אפו של דונלד טראמפ חסר המעצורים.
|
|
|
|
|
 פרי מבורך נוסף של העסקה [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
4. בצלאל סמוטריץ' הוא שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. הוא אינו מבין דבר בכלכלה, לא טורח ללמוד ומראה את הדלת לבכירי משרדו בזה אחר זה. הוא נמצא במשרד רק יום-יומיים בשבוע וממקד את תשומת ליבו בתפקידו כשר במשרד הביטחון; הרי שאיפתו האמיתית הייתה הקריה בתל אביב ולא הקריה בירושלים. הוא רוצה לספח את יהודה ושומרון ובמידת האפשר את רצועת עזה, ולהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. הוא רוצה להמשיך במלחמה שהורסת את הכלכלה.
כעת נוצרה אפשרות שניפטר גם ממנו. כן, זה עוד רחוק ועל תנאי – אבל זה לכל הפחות על השולחן. וכאמור, במאבק עם בן-גביר על קולות הימין הקיצוני, סמוטריץ' יתקשה להיראות כמי שוויתר על עקרונותיו המוצהרים תמורת כסאותיהם שלו ושל עמיתיו. אז נקווה שפרי מבורך נוסף של העסקה יהיה שגם הוא ילך. וגם כאן יהיה בונוס: אורית סטרוק תעזוב את הוועדה לבחירת שופטים.
|
|
|
|
|
 אולי סוף ההתחלה [צילום: AP]
|
|
5. בצורה מאוד-מאוד זהירה אפשר אולי לומר שהסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיה הישראלית, אותן מציבה מזה שנתיים הממשלה הנוכחית, מתחילות להתפוגג. ציטטתי כאן אתמול את וינסטון צ'רצ'יל, בהקשר אחר, אך הדברים נכונים גם בהקשר הנוכחי: "זה אינו הסוף, אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זה סוף ההתחלה".
בנימין נתניהו הפקיד את שלושת אויבי הדמוקרטיה הגדולים ביותר על שלושת המשרדים החשובים ביותר לשמירתה: איתמר בן-גביר בביטחון הפנים, יריב לוין במשפטים, שלמה קרעי בתקשורת. בן-גביר הולך. לוין לא ישתלט בצורה מוחלטת על הוועדה לבחירת שופטים ויצחק עמית יהיה נשיא בית המשפט העליון בעוד תשעה ימים. קרעי לא יפריט את תאגיד כאן.
שיהיה ברור: הסכנות עדיין איתנו והן ברורות ומיידיות. בן-גביר עלול לחזור. מתווה לוין-סער כולל מרכיבים פסולים מעיקרם. קרעי ממשיך לקדם מהלכים סותמי פיות אחרים. ובעיקר: הנחישות שלהם לא נחלשה כהוא זה ואולי אפילו התגברה. הם עדיין מחפשים את ראשה של גלי מיארה. הם עדיין בזים לשלטון החוק. הם עדיין רומסים את הרוב לטובת המיעוט. אבל אולי-אולי התרחקנו קצת מפי התהום.
|
|
עיתונאי, סופר וחוקר שואה. כתב משפטי ובעל טור ב-News1. פרסם 20 ספרים ועשרות מאמרים על השואה
| תאריך: |
17/01/2025
|
|
|
עודכן: |
17/01/2025
|
|
|
אבי דיכטר / Avi Dicter
תפוס כינוי יחודי
עשרות מיליוני עובדים מאסיה ומאפריקה נותרו ללא הגנה כלכלית 
