"הרצוי אינו בהכרח גם המצוי"

בית המשפט העליון ביטל את החלטתם של השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם להדיח את יו"ר חברת דואר ישראל דאז, מישאל וקנין. לדברי עמית, הדחתו של וקנין הייתה חריגה ביותר ובלתי סבירה באופן קיצוני בשל מספר טעמים, ביניהם:

אי-קיום חובת היוועצות של קרעי עם רשות החברות הממשלתיות במועד; העיתוי הרגיש של קבלת ההחלטה, בשעה שחברת הדואר ניצבת בישורת האחרונה לפני הפרטתה, כך שהיא עלולה לפגוע במהלך זה - עיתוי ההופך אותה לבלתי הגיונית; התנגדותו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ, להעברתו של וקנין מתפקידו בעיתוי הנוכחי; והתעלמותם של קרעי ואמסלם מעמדתה של רשות החברות הממשלתיות, שהתנגדה לאורך כל הדרך למהלך ההדחה.

עמית גם מפריך אחד לאחד את כל הנימוקים שהעלו קרעי ואמסלם, ולמעשה קובע כי הם מנוגדים לעובדות ולמציאות. הוא מעיר, כי מקרה זה מלמד, כי טוב עשה בג"ץ כאשר ביטל את התיקון שמנע ממנו להשתמש בעילת הסבירות.

עמית מדגיש את חריגותה של הסנקציה שנבחרה - העברת יו"ר דירקטוריון מתפקידו - שלא ננקטה מעולם לאורך 50 שנותיו של חוק החברות הממשלתיות, והעובדות מלמדות שלא היה כל מקום לנקוט בה דווקא נגד וקנין. סנקציה מרחיקת לכת זו ננקטה כצעד ראשון, מבלי שמוצו קודם לכן אמצעים מתונים יותר, כגון דרישה מן הדירקטוריון לדון בנושאים שמציגים לו השרים.

עמית מבהיר, כי משרת יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית אינה משרת אמון, ויו"ר הדירקטוריון אינו בגדר "פקיד" עושה דברו של השר הממונה. "חובת האמונים של יו"ר דירקטוריון חברה ממשלתית אינה כלפי השר אלא כלפי החברה, ועליו להפעיל שיקול דעת עצמאי לטובת החברה בפעילותה העסקית השוטפת", הוא מדגיש. על-רקע זה, עומד עמית על החשיבות הרבה בביצור עצמאותם של נושאי המשרה בחברות הממשלתיות.

עמית דחה עתירה נגד סכום קצבת אזרח ותיק (לשעבר קצבת זיקנה), בה נטען שהסכום הנמוך בו מדובר אינו מאפשר את הזכות לקיום בסיסי בכבוד.

"חרף ההבנה לכאבם ולמצוקתם של העותרים והאזרחים הוותיקים אותם הם מייצגים", דין העתירה להידחות בשל שורה של טעמים. מדובר בבקשה להתערבות בחקיקה ראשית של הכנסת בתחום המדיניות הכלכלית וסדרי העדיפות החברתיים, ובכך מתחם ההתערבות של בג"ץ הוא צר במיוחד - במיוחד כאשר מדובר בתוספת משאבים. לעתירה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, אשר תתייחס למקורות הכנסה נוספים של האזרחים הוותיקים ותוכיח שאין בכך כדי לתת מענה לצרכיהם החומריים.

טענה נוספת הייתה, שיש להתייחס לקצבה כביטוח פרטי, כך שמי ששילמו עשרות שנים דמי ביטוח לאומי - יקבלו קצבה הולמת. עמית דוחה גם אותה: "טענה זו אינה מתיישבת עם תכליתו של הביטוח הלאומי, וכבר נדחתה על-ידי הפסיקה בעבר".

לבסוף דוחה עמית את הטענה לפיה המדינה הפקיעה את עודפי הגבייה של הביטוח הלאומי לצורך כיסוי גרעונות תקציביים שלה. הוא אומר כי מדובר בהשקעה של העודפים על החוק והסכם משנת 1980 בין הביטוח הלאומי לבין הממשלה. כספים אלו אינם מיועדים לכסות גרעונות אלא למקסם את טובת המבוטחים והמדינה חייבת להחזיר אותם.

הממשלה אינה מחויבת לאפשר לחברי הכנסת לצפות בצורה ישירה בנתונים בנוגע לניהול תקציב המדינה במערכת המחשב המרכזית מרכב"ה. עמית כתב: "קשה לחלוק על זכותו של הציבור לעיין במידע התקציבי. אם מידע ציבורי הוא קניינו של הציבור, הרי שבמקרה זה מדובר במידע ציבורי אשר מלמד כיצד פועלת הרשות ביחס לתקציב המדינה, שהוא הקניין הציבורי ב-ה' הידיעה... אף בתוך משרד האוצר, היו מי שסברו כי מן הראוי שנתוני ביצוע התקציב יועברו באופן שוטף לציבור, ואין לנו אלא להצטער שהדברים לא קרמו עור וגידים".

עמית עומד באריכות על חשיבות הפיקוח הפרלמנטרי בנושא התקציב ועל הכלים למימושו. "יש בטענות העותרים כדי לאתגר את עמדת הממשלה, באשר רצוי וראוי שחברי הכנסת יקבלו מידע מלא ככל שניתן על פעולות תקציביות קונקרטיות שמתבצעות, גם בזמן אמת. אולם, הרצוי והדין אינם הולכים תמיד יד ביד, והרצוי אינו בהכרח גם המצוי".

עמית מראה, כי אין מקור בדין שמכוחו ניתן לחייב את הממשלה לאפשר לח"כים גישה למרכב"ה. הוא מציין, כי מבלי להתעלם מכך שהקואליציה יכולה לסכל יוזמות חקיקה שמטרתן להגביר את הפיקוח הפרלמנטרי עליה, הכנסת יכולה לתקן את החוק ואת תקנונה-שלה, כך שיהיה מקור שיחייב את הממשלה להעניק את הגישה למרכב"ה.

השופטת בדימוס חנה טרכטינגוט תקבל פנסיה תקציבית על תקופת כהונתה בבית הדין האיזורי לעבודה, ולא פנסיה צוברת כעמדת משרד האוצר. עמית פתח ביקורת חריפה על משרד האוצר ועל בכירים במשרד המשפטים.

טרכטינגוט עבדה בשנים 2004-1987 כעורכת דין בביטוח הלאומי ובוטחה בפנסיה תקציבית (כולה על חשבון המדינה והתשואה בה מובטחת מראש). בשנים 2023-2004 כיהנה כשופטת, כאשר הפנסיה שלה בגין תקופה זו היא שעמדה במוקד המחלוקת: האם פנסיה צוברת (חלקה על חשבון העובד וללא תשואה מובטחת) כמו כל השופטים מאז 1999, או פנסיה תקציבית כהמשך לעבודתה בביטוח הלאומי.

כאשר מונתה טרכטינגוט לשופטת, נמסר לה בכתב שהיא תקבל פנסיה תקציבית וכך גם נהגו הצדדים בפועל, כאשר לא בוצעו הפרשות משכרה לפנסיה. רק בדיעבד נודע לה, כי בשנת 2016 הביע האוצר את עמדתו ולפיה בנסיבות כאלה - מעבר משירות המדינה ופנסיה תקציבית למערכת המשפט ופנסיה צוברת - תינתן פנסיה צוברת על תקופת השיפוט; המחלוקת בנושא נודעה לטרכטינגוט רק ב-2022.

בפברואר 2023, מספר ימים לפני פרישתה של טרכטינגוט, קבע מנהל בתי המשפט דאז, מיכה שפיצר, כי היא זכאית לפנסיה תקציבית גם בגין תקופת השיפוט. שלושה ימים לפני כן קבעה המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, אורית קוטב, כי יש להעביר לשפיצר בתוך שלושה ימים עמדה ולפיה טרכטינגוט אינה זכאית לפנסיה תקציבית.

העמדה הגיעה אליו בפועל רק בסוף החודש, ואז ביקשה ממנו הפרקליטות להשעות את ביצוע ההחלטה. שפיצר סירב, אך במארס 2023 הודיעו קוטב והמשנה ליועצת המשפטית לממשלה למשפט ציבורי-חוקתי, אביטל סומפולינסקי - על דעת היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה - כי אין אפשרות לשלם לטרכטינגוט פנסיה תקציבית. בעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי של משרד האוצר, אסי מסינג, כי היא תקבל רק פנסיה צוברת.

עמית קיבל את עתירתה של טרכטינגוט תוך ביקורת חריפה על משרד האוצר ובכירי משרד המשפטים שהיו מעורבים בנושא, ואשר לדבריו פעלו שלא כדין תוך עשיית דין עצמי, והתעלמו מהחלטתו של שפיצר - שהוא המוסמך בנושא גמלאות שופטים - כאילו לא באה לעולם. בכך הם שללו מטרכטינגוט את זכות הטיעון והערעור, ואילצו אותה לעתור לבג"ץ - תוך שמנהל בתי המשפט הוא משיב פורמלי בלבד ועמדתו אינה מובאת במישרין בפני בית המשפט.

עוד אומר עמית, כי האוצר והיועצת המשפטית כלל לא התייחסו לנקודה חשובה זו, ו"הדבר אך מעיד על ההתעלמות הבוטה מהחלטתו של הממונה על הגמלאות [שפיצר] או על אי-הבנה של חשיבות הטענה המקדמית". עוד דוחה עמית את הטענה לפיה היה על שפיצר לציית ליועצת המשפטית או לערער לבית המשפט העליון: "הכפפת הממונה על גמלאות השופטים לחוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה, כמו היה הממונה גוף מינהלי של הרשות המבצעת, פוגעת ברציונל של עצמאות מערכת המשפט, של אי-תלות הרשות השופטת ואי תלות השופטים".