הכל תלוי בעיתוי

מאז ומעולם למדנו כי הכל תלוי בשני דברים. להחליט ולבצע את הדבר הנכון ובזמן הנכון. החלק השני, העיתוי, חשוב עוד יותר. אם ביצעת את הדבר הנכון לפני הזמן הנכון, או באיחור, הרי שכל האפקט - התמסמס, לעיתים במלואו. זה כמו להגיע לחתונה לאחר שהזוג עזב. למכור בבורסה לאחר הנפילה.

ככל שמלחמת יולי נמשכת, נחשפים אצלנו יותר תקלות ומחדלים הכרוכים בהיערכות, ביכולת ובעיתוי. העיתוי הוא הפוליש. הפעילות שתיצור את המראה. ברור שהרבה תלוי גם במינון התקלות. במבצע מורכב ובמלחמה אין ציפייה לאפס תקלות. אין לך מבצע גדול, בשעת שלום או בשעת מלחמה, שאינו חושף נקודות תורפה שלא אותרו לפני המבצע או שאותרו וניתן להן משקל נמוך.

במלחמת יולי שעדין מתנהלת, נחשף מינון גבוה מדי של ליקויים. ברגע של ציניות אוכל לומר שמזלנו שזה נחשף מול 3,000 לוחמי החיזבאללה ולא במלחמה פומבית ורחבה מול סוריה ואירן.

הבעיה העיקרית, כמו גם בטעויות בשוק האזרחי, נובעת מקונספציה. תפיסת מציאות שאנו שבויים בה. אנו נוטים להאמין כי מה שהיה הוא שיהיה. אנו לא מבחינים ששדה הקרב השתנה וכי "מישהו הזיז את הגבינה שלי". אין לנו מועצה לביטחון לאומי עם אדם בעל כריזמה וניסיון שיעיר לנו בעיצומה של אופוריה וחשיבה שגרתית כי הולך ומתרגש עלינו איום שיש להתכונן לו. מה שקרוי היה במסקנות מלחמת יום כיפור: איפכא מסתברא. לא הטמענו את הגישה הזו. ולכן, נענשנו. הכתובת הייתה על הקיר וקראנו אותה, אפילו קיבלנו התראות, אבל לא ייחסנו להן חשיבות רבה.

החלק השני של הבעיה, שנגזר מהראשונה, היא הערכה נמוכה של האויב ושל מי שמפעיל אותו. מתחת לאף שלנו נערכו למלחמה נגדנו במשך 6 שנים ואנו התבוננו בשלווה על מגדלי השמירה שלהם ועל הדגלים ועל נאומי מנהיגם, חסן נסראללה, וחשבנו כי הם עושים רק הצגה גדולה. "רעש וצלצולים". הם לא יעזו, אמרנו וחשבנו: תנו לטילים להחליד במחסנים שלהם. עכשיו, כמובן, אנו חושבים אחרת.

נזכרנו בכך לאחר ש"שברו את הכלים" והעסק יצא משליטה. הקונספציה הובילה אותנו לחוסר היערכות: בכלי נשק מתאימים, ברמת החיילות מול תרחישים של חיזבאללה (והתנהלו תרחישי סימולציה בצבא), בהיערכות מודיעינית טובה יותר, בהיערכות העורף. לצערי, אין אפילו יעילות מינימאלית בהפעלת העורף במשך הקרבות. כאשר מתחילה הפגזה - מתברר כי מתחת לסיסמאות הנבובות - אין אמצעים מספיקים. הכל נחשף. וברוב המקרים רק צירוף מקרים ומזל חוצץ בינך לבין ספיגת אבדות קשות בגוף ובנפש.

לעיתים, עוברת בי מחשבת עוועים מתוחכמת יותר מדי. אני מנסה להעניק רציונל לחוסר האונים. אולי הכל נעשה בכוונה, אני מהרהר, אולי אנחנו נותנים בכוונה לאויב לפגוע בנו, לחטוף את חיילינו. להגיב באיחור. לכבות את מערכות החישה של הסטי"ל. כל זאת משום שאנחנו מחפשים שעת כושר להוביל את המלחמה לאופן פעולה (MODE) שאנו יותר טובים בו ולכן נחוצה לנו התגרות כדי להצדיק את עוצמת פעילותנו וכדי לקבל הצדקה לפעולתנו בעיני העולם.

יש בזה היגיון, אני מסביר לעצמי, שהרי ישנה חשיבות רבה לעמדה של העולם כלפי תגובת צה"ל. אבל לאחר 10 ימי קרבות, לא נראה שהיה כאן תחכום גדול. יש לנו אוסף של תוכניות מגרה לתגובה. ובעצם "מה שאתה רואה זה מה שיש". שום תחכום ושום נעליים.
ומה עם העיתוי? גורם הזמן צריך להיבחן במסלולי המאקרו והמיקרו.

בראיית המאקרו, כבר כתבתי בעבר על הרצון של ארצות הברית, ומדינות נוספות, המפעילות אותנו מרחוק, לגרום לנו לעשות את מלאכתן. בפועל, אנו נלחמים מול כוח אירני. אל תטעו. החיזבאללה איננה מיליציה עצמאית. היא גם איננה מייצגת את סוריה. זהו כוח קדמי קבוע בפיקוד ותקצוב אירני. והנושא העיקרי והנכון שנבחן במלחמה הזו, זה שפחות מדברים עליו, הוא החלשתה של אירן.

לכן כל המעצמות התאספו והן צופות נרגשות במתרחש. מפצחות גרעינים וצופות במשחק שאנו מנהלים. ממש כמו שאירן צופה מנגד במתרחש וליתר ביטחון שיגרה למשחק חלק ממיטב אנשיה. קצינים ומומחים אירניים מצויים גם בקווי החזית, מול צה"ל. בשעות אלה, מתנהל משחק השחמט בכתישה הדדית, ללא הכרעה עדיין. והצופות בטריבונה, מדינות המערב, רוצות בהארכה. לכן, הן מסיחות את דעתו של השופט בכל מיני פלפולי בירוקרטיה שתכליתם למשוך זמן. אך המטרה העיקרית היא לתת לנו עוד זמן, ואולי גם עוד חומרי גלם, על-מנת להטות את הכף ולזכות בעוד נקודות מול אירן, לקראת השלב הבא: החימוש הגרעיני של אירן.

הגיבוי לרצועת זמן נוספת, הוא כמובן מוגבל, כיוון שהתמונות המגיעות מלבנון נראות כאילו צולמו בסטלינגרד. הן קשות והולכות ונעשות איומות. בצדק, וגם במכוון.

והעיתוי בראיית המיקרו, עוסק במתרחש אצלנו בישראל, בעורף המכווץ ובחזית. אני חש ושומע את התסכול הפנימי שהולך ומתגבש בישראל מול המתרחש בשורות הראשונות של כלי השחמט. כאן אני מוטרד מאד וחש בספיגת הפסדים בכל יום.

בשטח הלחימה בדרום לבנון הולכות ומתגלות מערכות מבוצרות תת-קרקעיות, כמו אלה שנבנו במארון א-ראס, המשמשות כאתרי אחסון ושיגור מהיר לטילים, וכן מאגר ממתין של לוחמי חיזבאללה. מערכות אלה לבטח לא נבנו רק במקום אחד, והן מוכיחות שניתן היה להפציץ מהאוויר עד אין קץ את האזור שבו הן מצויות והתוצאה היתה שולית. רק טיהור דמוי פינצטה ולוחמה בשטח בנוי, מה שמכונה הסתערות קרקעית מאסיבית, יכולה להתחיל לצמצם את ירי הטילים ולשנות את יכולת העמידה של האויב.

גישה זו, שנראית ברורה לכל איש חי"ר מהשורה, מומשה באיחור של 5 ימים, לפחות. כי מקבלי ההחלטות אצלנו פחדו להכניס את הרגל למים. לבסוף, בגלל התמשכות התהליך - הכניסו. ועוד איך הכניסו. זוהי התוצאה העגומה המתקבלת ממקבלי החלטות מדיניים, ו"ירוקים" בניסיונם, השבויים בקונצפציה ובטראומה שכותרתה: "הבוץ הלבנוני".

במארון א-ראס מדובר במערכת בנויה של מנהרות, סגורות בדלתות פלדה, וכוללות רקטות, לוחמים ממושמעים ומיומנים, מערכות קשר, ומלאי וציוד לשהייה ארוכת טווח. בשתי דקות, הם יורים מטח של רקטות ונכנסים חזרה פנימה. ועד שאתה מבחין במקום השיגור ומפציץ, אינך מוצא שם דבר.

הנזק העיקרי, הפסיכולוגי, כבר נגרם. ולמרבית הצער הוא כפול. גם לנו. גם להם. אצלנו, התמסדה בצורה ברורה התחושה שצה"ל קפא על שמריו ואין לו את היכולת להגן באופן מהיר על המדינה. יכולתו מתגלה רק לאחר מלחמה ארוכה ושוחקת. התברר שהעורף ממש לא מוכן, ארגונית, לתקופה ארוכה של שהייה במקומות מוגנים, ולרוב: מאולתרים וחסרי מגן. התברר שגורמי החירום המקומיים לא מאורגנים. לעיתים, הם לא יודעים מה מתרחש בעירם. לעיתים, הם אינם מסוגלים לספק אמצעי חירום לאוכלוסיה חלשה דלת אמצעים, שספונה ימים רבים במקלט או בחדרי מדרגות, ללא תקשורת וקשר לממסד. ממש מרגיז.

והגרוע מכל, התברר שמדינת ישראל לא הבחינה כי "הגבינה זזה ממקומה מזמן",ולא השכילה להכין ולהביא למצב אופרטיבי אמצעי לאתר ולהשמיד נשק תלול מסלול. בהיעדר אמצעי זה מה שנותר זה רק לברוח או להתפלל. מי שיכול היה - נטש. רבים עשו זאת, מבלי שפיקוד העורף, או גורם ממסדי אחר, הציע להם זאת.

להערכתי, אם יערך סקר בתום המלחמה על רמת ההרתעה של צה"ל בעיני הציבור, היו בטוחים שהאחוז שיחשוב על רמת הרתעה נמוכה, יהיה גבוה.

ואצל האויב והגורמים העוינים את ישראל - חסן נסראללה הפך תוך שבוע ימים, ובעזרתו של צה"ל, לגיבור מיתולוגי כלל ערבי. לא רק בלבנון אלא גם בכפרים ובערים הערביות בישראל: בכל מקום מדברים בשבחו. גם כאשר הטילים ששיגר פוגעים בשני ילדים בנצרת. הוא הגיבור שיביא את הישועה. הוא היחיד שנלחם ב"דמון" הישראלי. ראיונות באמצעי התקשורת בלבנון וברחוב הערבי הישראלי מוכיחים זאת. אחת ההמחשות היתה כשראיינו את אבי הילדים שנהרגו מנצרת. הוא נשאל וענה בקור רוח, ביום האסון. הוא לא כועס על נסראללה. נהפוך הוא. הוא הפך אצלם לגיבור מיתולוגי. סאלח א-דין, המגן האמיתי היחיד. סופרמן. בקרוב, תראו גם משחקי מחשב וסרטים מצוירים (קומיקס), הממוקדים בו. הוא מכהן אצלם כעת בדמות של גיבור לאומי חי ואנחנו עוד נשלם על כך, בהמשך.

החיזבאללה חושף ויחשוף אצלנו את כל הדברים הטובים (הגבורה של החיילים שהסתערו במארון א-ראס, העזרה ההדדית) אבל גם את כל הדברים השליליים. אין לנו תכנון טוב, אין לנו נשק הולם, אין לנו מודיעין טוב. ועל התקלות בחיילות השוטפת, מרמת צוות הלחימה בשטח ועד לרמה הממונה, היריעה קצרה מלהכיל (המסוקים המתנקשים, הסטי"ל, הטנק עם מטען הגחון, שטחים מתים בדרך הפטרולים, הנחטפים שמפקדיהם לא ידעו שנחטפו, פעמיים. המחסור במזלטי"ם ועוד. יותר מדי תקלות).

לבטח עוד נשמע על כך בוועדת החקירה שתוקם כנראה בשוך הקרבות. בגדול, גילינו שאנחנו לא מוכנים בצורה סבירה למלחמות כאלה. יש מקום לשיפורים רבים. ורובם, ידועים, אך לא ממומשים. אבל אנחנו עדין בעיצומה של המלחמה.

בשבוע השני למלחמה, הבינו הקברניטים שחייבים להפעיל כוחות קרקע מאסיביים, ולספוג כתוצאה מכך אבדות. עדיף שכך יקרה במקום שהעורף יספוג אבדות אלה. למרות האיחור הקריטי, צריך להמשיך בלחימה עד שנצמצם את הנזקים שכבר חוללנו. משחק השחמט שאנו מנהלים לא יגמר כנראה במט. אנו שואפים לניצחון אבל נסתפק בתיקו. ואז נתחיל לתרץ תירוצים והסברים לכל הבעיות שהתעוררו. המשחק הקובע יתקיים, אולי, ביוזמת המעצמות. אנחנו שימשנו כמשחק חימום.