בנט. שומר על הקלפים קרוב לחזה [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
כש-2026 הופכת ל-"1984"
|
הפגישה החשאית של נפתלי בנט עם בנימין נתניהו מעוררת חשש כי מנהיגי גוש השינוי מאמצים בעצמם את שיטות הפעולה של עמימות, חוסר שקיפות ומשחקים פוליטיים, באופן הפוגע באמון הציבורי ובעתיד הדמוקרטיה |
אתה פותח את העיתון מדי בוקר, קורא, ומתחיל להבין שמשהו רע, רע מאוד, הולך ומתנרמל בחברה הישראלית. האמת הופכת לשקר, השקר הופך לאמת, והגבול ביניהם מיטשטש עד שכמעט אי-אפשר להבחין בו. ג'ורג' אורוול כתב את "1984" כאזהרה מפני עולם שבו השלטון שולט לא רק במעשי האזרחים, אלא גם בתודעתם. והנה, בשנת 2026, נדמה שאנחנו מתקרבים למציאות שבה האזרח כבר אינו יודע למי להאמין.
אבל הבעיה חמורה אפילו יותר. אובדן האמון אינו נעצר בשלטון; הוא מתחיל להתפשט גם בקרב אלה שמבטיחים להחליפו. קחו למשל את נפתלי בנט. מדוע מצא לנכון להיפגש עם בנימין נתניהו מבלי לעדכן מראש אפילו את יאיר לפיד, שותפו הפוליטי הקרוב, ואת גדי איזנקוט, שעליו הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה? מה באמת התחולל בחדר הסגור? האם מדובר בתדרוך ביטחוני תמים, במהלך פוליטי מחושב, או בשילוב של השניים? אינני יודע. וזו בדיוק הבעיה.
כיצד אמור הציבור לתת אמון בחמישה מנהיגים המבקשים להוביל שינוי, כאשר אפילו בינם לבין עצמם מתעוררות שאלות של אמון? כולנו מכירים היטב את שיטות הפעולה של נתניהו: הדחיינות, העמימות, ההפתעות, השמירה על הקלפים קרוב לחזה והיכולת להפוך כל משבר לעוד הזדמנות להרוויח זמן. אלא שעכשיו מתעורר חשש מטריד: האם השיטות הללו מידבקות? האם מתנהל בין מנהיגי גוש השינוי מאבק סמוי בשאלה מי יהיה המתוחכם מכולם, מי יפתיע את חבריו, מי יידע לנהל משחק כפול, ובקיצור - מי יצליח להידמות יותר לנתניהו?
ואולי כאן טמונה הטרגדיה האמיתית. הציבור אינו מבקש להחליף את נתניהו בחמישה נתניהו קטנים. הוא מבקש להחליף תרבות שלטונית רעה בטובה יותר. גדי איזנקוט מנסה לשדר אחריות, איפוק ודחיפות. יאיר גולן, בעיניי, ממשיך לייצג קול ערכי ועקבי, מאז נאום התהליכים שלו, גם כאשר עמדותיו אינן נוחות או פופולריות. אבל האם די בכך? האם הנר שהוא מחזיק יצליח להאיר את הדרך, או שגם הוא יכבה בתוך מערבולת החשדנות? וכך, יום אחר יום, נשלף עוד קלף, נחשף עוד מהלך, ומתברר שעוד הבטחה שנראתה מוצקה אינה בהכרח כזאת והופכת לנזילה. כל גילוי כזה מחליש לא רק את מי שעומד מאחוריו, אלא גם את האמון הציבורי במערכת הפוליטית כולה.
הכאוס הפך לשיטת פעולה. במקום החלטות מתקבלת דחייה. במקום שקיפות מתקבלת עמימות. במקום הנהגה מתקבל משחק פוליטי אינסופי, שבו כל משתתף מבקש להיות חכם יותר מחברו, אבל איש אינו מצליח להבטיח לציבור לאן הוא מוביל אותו. ואנחנו? אנחנו, שקיווינו לשינוי, מתחילים לשאול את עצמנו אם לכך ייחלנו? האם יצאנו למאבק להחלפת שלטון רק כדי לגלות שהמועמדים להחליפו למדו לחקות את שיטותיו? האם בנט, שהיה אמור להיות אחד ממובילי השינוי, החליט להיכנס למקדשו של נתניהו כדי ללמוד ממנו כיצד מנהלים את המשחק?
ואם כך, מי הבא בתור? הרי בסופו של דבר, השאלה החשובה איננה מי יחליף את נתניהו, אלא האם מי שיחליף אותו יהיה באמת שונה ממנו. כי אם נחליף את האדם, אבל נשאיר את השיטה, לא חוללנו שינוי. רק החלפנו את השחקנים. ואולי זהו הניצחון הגדול ביותר שנתניהו יכול לקוות לו: לא רק להישאר בשלטון, אלא להותיר אחריו מערכת פוליטית שבה גם יריביו פועלים על-פי כללי המשחק שלו. ואז, גם אם נתניהו ילך, נתניהו יישאר. וזו כבר איננה רק בעיה של אמון. זו בעיה של עתיד הדמוקרטיה הישראלית.
אבל הבעיה חמורה אפילו יותר. אובדן האמון אינו נעצר בשלטון; הוא מתחיל להתפשט גם בקרב אלה שמבטיחים להחליפו. קחו למשל את נפתלי בנט. מדוע מצא לנכון להיפגש עם בנימין נתניהו מבלי לעדכן מראש אפילו את יאיר לפיד, שותפו הפוליטי הקרוב, ואת גדי איזנקוט, שעליו הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה? מה באמת התחולל בחדר הסגור? האם מדובר בתדרוך ביטחוני תמים, במהלך פוליטי מחושב, או בשילוב של השניים? אינני יודע. וזו בדיוק הבעיה.
כיצד אמור הציבור לתת אמון בחמישה מנהיגים המבקשים להוביל שינוי, כאשר אפילו בינם לבין עצמם מתעוררות שאלות של אמון? כולנו מכירים היטב את שיטות הפעולה של נתניהו: הדחיינות, העמימות, ההפתעות, השמירה על הקלפים קרוב לחזה והיכולת להפוך כל משבר לעוד הזדמנות להרוויח זמן. אלא שעכשיו מתעורר חשש מטריד: האם השיטות הללו מידבקות? האם מתנהל בין מנהיגי גוש השינוי מאבק סמוי בשאלה מי יהיה המתוחכם מכולם, מי יפתיע את חבריו, מי יידע לנהל משחק כפול, ובקיצור - מי יצליח להידמות יותר לנתניהו?
ואולי כאן טמונה הטרגדיה האמיתית. הציבור אינו מבקש להחליף את נתניהו בחמישה נתניהו קטנים. הוא מבקש להחליף תרבות שלטונית רעה בטובה יותר. גדי איזנקוט מנסה לשדר אחריות, איפוק ודחיפות. יאיר גולן, בעיניי, ממשיך לייצג קול ערכי ועקבי, מאז נאום התהליכים שלו, גם כאשר עמדותיו אינן נוחות או פופולריות. אבל האם די בכך? האם הנר שהוא מחזיק יצליח להאיר את הדרך, או שגם הוא יכבה בתוך מערבולת החשדנות? וכך, יום אחר יום, נשלף עוד קלף, נחשף עוד מהלך, ומתברר שעוד הבטחה שנראתה מוצקה אינה בהכרח כזאת והופכת לנזילה. כל גילוי כזה מחליש לא רק את מי שעומד מאחוריו, אלא גם את האמון הציבורי במערכת הפוליטית כולה.
הכאוס הפך לשיטת פעולה. במקום החלטות מתקבלת דחייה. במקום שקיפות מתקבלת עמימות. במקום הנהגה מתקבל משחק פוליטי אינסופי, שבו כל משתתף מבקש להיות חכם יותר מחברו, אבל איש אינו מצליח להבטיח לציבור לאן הוא מוביל אותו. ואנחנו? אנחנו, שקיווינו לשינוי, מתחילים לשאול את עצמנו אם לכך ייחלנו? האם יצאנו למאבק להחלפת שלטון רק כדי לגלות שהמועמדים להחליפו למדו לחקות את שיטותיו? האם בנט, שהיה אמור להיות אחד ממובילי השינוי, החליט להיכנס למקדשו של נתניהו כדי ללמוד ממנו כיצד מנהלים את המשחק?
ואם כך, מי הבא בתור? הרי בסופו של דבר, השאלה החשובה איננה מי יחליף את נתניהו, אלא האם מי שיחליף אותו יהיה באמת שונה ממנו. כי אם נחליף את האדם, אבל נשאיר את השיטה, לא חוללנו שינוי. רק החלפנו את השחקנים. ואולי זהו הניצחון הגדול ביותר שנתניהו יכול לקוות לו: לא רק להישאר בשלטון, אלא להותיר אחריו מערכת פוליטית שבה גם יריביו פועלים על-פי כללי המשחק שלו. ואז, גם אם נתניהו ילך, נתניהו יישאר. וזו כבר איננה רק בעיה של אמון. זו בעיה של עתיד הדמוקרטיה הישראלית.
|
|
+הליכוד תוקף את גוש השינוי בעקבות דברי ג'בארין על 7 באוקטובר
11:34 20/11/26 | עידן יוסף
הליכוד תקף את גוש השינוי בעקבות דברים שאמר יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ יוסף ג'בארין בריאיון לאתר פאנט. ג'בארין נשאל אם מפלגתו תומכת בפועל בפעולות 7 באוקטובר והשיב בשאלה: "אנחנו מפלגה ערבית, האם נהיה בעד הפצצת בני ובנות עמנו?". עוד אמר כי עמדת גוש השינוי היא תמיכה ביוזמת מועצת השלום להפסקת המלחמה, והבהיר כי ההסכמה עם הגוש בעניין עזה אינה משקפת את מלוא עמדת מפלגתו, הרואה ברצועה חלק מהמדינה הפלשתינית לצד הגדה המערבית. בתגובה מסר הליכוד: "אלה האנשים שעליהם גוש השמאל רוצה להשתית את ביטחון מדינת ישראל ואת גורל המדינה היהודית. ידינו יהיו כפותות על ידי מי שרוצים להביא להשמדתנו".
+אחרי המפלה בבחירות: נעם מודה בכישלון ומבקשת תרומות של שני מיליון
23:38 19/11/26 | עידן יוסף | לרשימה המלאה
מעוז והרב טאו. אין כסף לשכר עובדים, הפעילים דורשים תשובות
מסמך פנימי של הנהלת נעם חושף את עומק המשבר לאחר שקיבלה 9,928 קולות בלבד בבחירות ▪ בהנהלה מודים בפער עצום בין התחזיות למציאות ובאכזבה גם בקרב קהל הבית ▪ פעילים מותחים ביקורת חריפה ודורשים הסברים ▪ המפלגה פתחה במבצע לגיוס שני מיליון שקל לכיסוי חובותיה
מעוז והרב טאו. אין כסף לשכר עובדים, הפעילים דורשים תשובות
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| ברחבי הרשת / פרסומת |

