ביהמ"ש העליון בארה"ב שלל לפני מספר ימים, בעניין חמדן נ' רמספלד, את מדיניות הנשיא בוש כלפי העצירים במחנה גוואנטנמו המוחזקים מאז פרוץ המלחמה באפגניסטן בתנאי בידוד קשים במיוחד בהיותם טרוריסטים של אל-קאעידה והטליבאן שנתפסו בשטח תוך כדי לחימה. חמדן עצמו שימש במשך תקופה כנהגו ושומרו האישי של אוסאמה בן-לאדן, לא פחות (!).
בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי אמנת ג'נבה חלה גם על טרוריסטים אלו, ע"א שאינם לובשים מדים וע"א שאין מדינה מאחוריהם וביטל את הטריבונלים הצבאיים בהם ביקש הנשיא לשפוט אותם בטענה כי חרג מסמכותו.
המחלוקת שפרצה בין עמדות הרוב שכללו את השופטים הליברלים ואת שופט ה"אמצע", לעומת המיעוט השמרני שכלל שלושה שופטים (הנשיא, השופט רוברטס פסל עצמו שכן כבר דן בנושא זה בהיותו שופט ערכאת הערעור קודם לכן), היתה נדירה בחריפותה וחשפה באופן גלוי את המחלוקת הפוליטית הקשה, שלא לומר "מלחמת התרבות", המתנהלת בארה"ב בין השמרנים לליברלים.
מחלוקת חריפה זו, משסעת את החברה האמריקנית, בין השמרנים הדוגלים בערכים "מסורתיים", לבין הליברלים הדוגלים בערכים "מתקדמים", באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, ומתחדדת בתחום הביטחוני:
האם ארה"ב נתונה מאז 11/9 במלחמה גלובלית נגד הטרור המתנהלת כיום באפגניסטן, בעירק ובמקומות אחרים, המחייבת מתן סמכויות יתר לרשות המבצעת כפי שהיה בתקופת מלחמת האזרחים ובמלחמת העולם השניה, כפי שסוברים השמרנים, או, שמדובר בהתקפה חד פעמית שאין לה כל קשר למלחמה בעירק שבאה לאחר מכן, ובכל מקרה, אין מדובר במלחמה גלובלית ובצורך לצאת מסדר היום האזרחי כפי שסבורים הליברלים.
דומה כי המחלוקת האידיאולוגית הקשה בחברה האמריקנית, כפי שבאה לידי ביטוי בעמדות הקוטביות ובביקורת ההדדית של עמדות הרוב והמיעוט בפסה"ד מתקיימת גם בחברה שלנו וגולשת גם לביהמ"ש העליון שלנו.
על החלטות קרדינאליות כגון בנושא גדר ההפרדה, "נוהל שכן", חוק האזרחות ועוד ועוד, רובץ צילה של המחלוקת האידיאולוגית הפנימית בחברה הישראלית: האם מדובר בסכסוך שכנים שפרץ עקב גחמותיו של ערפאת, העתיד להסתיים בקרוב בהסכם שלום שעיקרו שתי מדינות לשני עמים החפצים בשלום ובדו קיום, או, האם מדובר כאן בסכסוך לדורות, אין פרטנר למו"מ, כל הסכם הינו בסיס לדרישות נוספות, אין כל רצון להכיר בקיומה של מדינה יהודית באזור והכל לנוכח ההתעוררות הפראית והאלימה של האיסלאם הפונדמנטליסטי הגלובלי.
הכרעות משפטיות מטבע הווייתן אינן מנותקות מהמצב הפוליטי בהן מדינות נמצאות והמשפט אינו מתקיים בוואקום, אולם התשובה למחלוקת זו תלוייה, מטבע הדברים, בעיניו של המתבונן וקשורה בעניינים של השקפת עולם ושל אידיאולוגיה אשר אין להם, לא בארה"ב וגם לא בישראל, כל קשר לתחום המשפטי.
עיקרון ברור אחד חייב לחול בכל שיטה דמוקרטית. התשובה להערכת המצב הלאומית באשר למהות ולמידת רצינות הסכסוך, הן בארה"ב והן בישראל, אינה עניין לשופט לעסוק בו. זהו עניין מדיני מובהק, המסור כל כולו לנבחרים - לזרוע המחוקקת והמבצעת ולא להערכת המצב הלאומית הפרטית של כל שופט.
ביהמ"ש אינו ממשלת על ואיננו יכול לקבוע הערכת מצב לאומית משלו אלא לקבל בעניין זה את עמדת שתי הרשויות האחרות הנבחרות מדי ארבע שנים על-מנת לשאת באחריות לכך.
