על הרפורמה באוברדרפט

השינוי שהנהיג בנק ישראל אשר שנכנס לתקפו ב- 1 ביולי 2006, באשר למסגרת האשראי נועד לכאורה, לסייע בריפוי הנגע הישראלי של ניהול עסקים ומשקי בית במשיכת יתר מתמשכת, המחויבת בריבית חריגה. המטרה המוצהרת של בנק ישראל היתה שמהלך זה וההוראות שהוצאו על פיו, יחסכו תשלומי ריבית יתר ויגדילו את הוודאות של הפעילות המסחרית והפרטית. דברים ברוח זו נאמרו בהזדמנויות שונות על-ידי המפקח על הבנקים, אשר הוביל את המהלך בעקשנות ובנחישות תוך ניהול יחסי ציבור אגרסיביים.

אלא שבפועל, ההנחיות כפי שניתנו על-ידי בנק ישראל ובמיוחד ביצוען בפועל ופרשנותן על-ידי הבנקים, לא רק שמביאות להחטאת המטרה המוצהרת, אלא באופן אבסורדי מביאות אף להחמרת הבעיה. ובמה דברים אמורים.

כפי שרובנו כבר למדנו על בשרנו, הבנקים מתמודדים עם הקשחת המסגרות והאיסור לנהל עסקים בחריגה באמצעות הגדלת מסגרות האשראי ויצירת מסגרת אשראי נוספת שאליה יכול הלקוח לגלוש במידת הצורך. בגין אלה, מחייבים הבנקים בעמלות דוגמת "עמלת עריכת מסמכים" בהיקפים מצטברים של מאות מיליוני ש"ח. בנוסף, משכנעים ומייעצים הבנקים ללקוחות להפקיד פיקדונות נזילים בהיקף נכבד, על-מנת שאלה יבטיחו אותו במקרה של גלישה מעבר למסגרת האשראי.

הדרך השנייה היא, אי כיבוד שיקים של לקוחות שהבנק אינו מעוניין להגדיל את מסגרות האשראי שלהם או שלא יכלו להפקיד פיקדונות נזילים להבטחת משיכות היתר (כפי שדווח בעיתונות, מספר החשבונות המוגבלים במהלך חודש יולי עתיד לקפוץ בעשרות אחוזים).

התוצאה היא, חזרה לתקופה שבה נדרשו לקוחות להפקיד בטחונות נזילים כתנאי לכך שיינתן להם אשראי. פעולה הגורמת ללקוח הפסד ניכר ולבנק רווח ניכר, שכן התשואה שהלקוח מקבל על פיקדונות נזילים נמוכה מהריבית שהוא משלם על האשראי הנוסף שהוא מקבל. ממילא, הלקוחות יוצאים נפסדים, הן בכך שהם משלמים ריבית מיותרת, הן בכך שעליהם לגייס כספים ולהפקידם בפיקדונות (במקום לצמצם את יתרות החובה ולחסוך ריבית). נדמה שמבלי משים החזיר אותנו בנק ישראל דרך הדלת הראשית לתקופה שבה הבנקים נהגו להתנות מתן אשראי בהפקדת פיקדונות נזילים (פעולה הידועה כ"התנית שירות בשירות").

נדמה שאם באמת ובתמים היה חפץ בנק ישראל בהסרת נגע משיכת היתר מן השורש ולא מבצע רק מהלך שעיקרו יחסי ציבור, ניתן היה לפתור זאת בדרך אחרת לחלוטין ופשוטה לאין שיעור. לו היה באמת רצון לבער את נגע ה"אוברדראפט" ניתן היה להקפיא את יתרת החובה בכל חשבון, כפי שהיה ב- 1 ביולי 2006, להפוך את יתרת האשראי בחשבון השוטף להלוואה שתתפרס על פני מספר שנים, כך שנטל החזרתה החודשית על הלקוח יהא לא משמעותי ולהורות כי ממועד זה ואילך, לא תינתן עוד מסגרות אשראי שוטפת אלא במקרים מיוחדים. בכך היה בא הדבר על פתרונו באופן פשוט.

אלא שלא בכדי רווחי התאגידים הבנקאיים בישראל ביחס להון העצמי שלהם הוא מהגבוהים בעולם ולא בכדי רק בחצי השנה הראשונה של שנת 2006 הרוויחו הבנקים בישראל מיליארדי ש"ח, חלק נכבד מהם מן ה"אוברדרפט" וקשה להניח שבנק ישראל היה מנסה לבצע מהלך אמיתי שכזה, אשר ישנה את מנהגי הצריכה הבנקאית בישראל ויביא לוודאות ולסדר בהתנהלות הישראלים למול הבנקים.