אני לא איש צבא, גם לא כלכלן, אינני איש עסקים מדופלם ואף לא פוליטיקאי משופשף. אני לא שותף בדיונים אסטרטגיים משום סוג, למעט עדות למתחולל באינטרנט ולשיחות אקראיות.
אני תושב המרכז ולא מצאתי לנכון לבקר במקלטי הצפון ולהזדהות עם כאבם (חמי וחמותי סובלים שם יום יום ולמעט ביקורים חטופים במרכז, ממשיכים בשגרת חייהם תחת מטר הקטיושות). אני חווה את זה יום יום בכבישי המרכז ובפארקים.
אני לא ימני, אבל פחות שמאלי מבעבר. איני מזדהה עם כל אותם אנשי שמאל שבאופן אוטומטי מגנים את המלחמה הזו ומערערים על זכותנו המוסרית להילחם נגד הפונדמנטליזם האיסלאמי המאיים לכלותנו.
אני בז לאותם אנשי ימין שהזדרזו לומר "אמרנו לכם" וחושבים שהם יכולים לנצל את המלחמה הזו להחזיר אותנו שנים אחורה ולחזק את המיליטריזציה של החברה והמדינה. אני מודאג מכך שהשלכות המלחמה יהיו "לנצח נאכל חרב" ו"כל העולם נגדנו" יביאו את מדינת ישראל להסתגרות, סרבנות מדינית והתחמשות יתר. ולבסוף נמאס לי לעשות מילואים, אף על-פי שאני גאה בסתר ליבי שגייסו אותי בצו 8.
למרות שאני רק אזרח קטן ולא חשוב, הייתי ממליץ לקברניטנו להשאיר את הכבוד לערבים ולנו את החכמה.
למרות שכתשנו את לבנון והחרבנו חלק מעריה, ישראל הפסידה יותר. בית בישראל שווה יותר מבית בלבנון, עסק בישראל מכניס יותר מעסק בלבנון, הדלק אצלנו יקר יותר ומחירו מאמיר ככל שהמלחמה מתמשכת, איכות החיים שלנו גבוהה מזו של הלבנונים, הסתמכות השוק בישראל על שוקי העולם, רבה יותר.
אני משוכנע שכאשר אולמרט ופרץ הזדרזו לפתוח במלחמה, הם לא חשבו על ההשלכות ארוכות הטווח - הכלכליות, החברתיות והמדיניות שלה.
הם לא לקחו בחשבון את נפילת שוק ההון, רגע אחרי שהתחיל לגלות סימני התאוששות, את אבדן ההכנסות והריסת עסקיהם של אלפים. הם לא חשבו על השבר הנורא שחווים אלפי בני המעמד הנמוך שנשארו מאחור, במקלטים העבשים.
הם לא חשבו על קריסתם של אלפי בתי אב מנטלית וכלכלית. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה ארוכה. יש לנו עורף חזק, אנחנו עם חזק ועיקש, אבל אנחנו לא רצי מרתון וגם אם היינו, אין לנו שום רוח גבית ולא אצטדיון מריע.
האם כבודם של שני חיילים שווה את כל זה? האם שני חיילים חטופים שווים את כל עשרות ההרוגים, אלפי הבתים ההרוסים, חורבנן של עשרות אלפי משפחות? יסלחו לי הורי החטופים, לא הם חשים נפגעים מדברי. גם אני הייתי מצפה ממדינת ישראל לעשות הכל להשיבני לו נחטפתי, אולם יש יותר מדרך אחת לעשות כן. איני אומר שלא היה צריך להגיב על החטיפה. יתכן והיה צריך להגיב עוד קודם. אולם ישראל לוקה בתפיסת ערך ההרתעה שלה. היה מקום לפרסם בעולם את המחירון להתגרויותיהן של חיזבאללה וסוריה:
קטיושה בקריית שמונה = מחיקת מארון א-ראס.
10 קטיושות = מחיקת 10 כפרים מהאוויר.
טיל על חיפה = מחיקת רובע א-דחיה בבירות.
יתכן ואני נאיבי והאיומים לא היו משנים את התמונה, אולם הבלגתו הבלתי נתפסת של צה"ל משך 6 שנים לא מוכיחה אחרת. אני חושב שאולמרט נאיבי במקרה הטוב, אם הוא חושב שתמונת המזרח התיכון תשתנה לבלי הכר. היא לבטח לא תשתנה לטובת ישראל וזה מבלי להזכיר את השידרוג במעמדה של סוריה והשבת נושא רמת הגולן לסדר היום.
יממה אחרי ההפגזה בכפר כנא, אמר לי חבר כי לדעתו ההפגזה היתה מכוונת כדי לשחזר את 1996, אז התגייס העולם לעצור את ישראל. אני מתקשה להאמין שאנחנו מסוגלים לכך מבחינה מוסרית. אולם אם זה כבר קרה, אז זו בהחלט הזדמנות לפתוח לרווחה את דלתות המו"מ ולהקדיש לצעדים המדיניים לא פחות משאבים מאשר לצבאיים. צריך להגיע להפסקת אש מהר, לא בגלל שאיננו מסוגלים להילחם, אלא כי צה"ל כבר ניצח ויותר טוב מזה לא יכול להיות. כאשר שולחים לחזית למעלה מ- 10 אלף חיילים, זו עלולה להיות ראשיתה של הסתבכות.
לסיכום, אני מציע לעשות הכל כדי להביא להפסקת אש מהירה ולהפסקת הקטיושות. לנהל עם החיזבאללה מו"מ על החלפת שבויים. במקביל, איני מבין מה ההבדל בין 5 ק"מ ל- 10 ק"מ שהצבא מדבר עליהם כעל רצועת ביטחון.
על צה"ל לסיים בתוך שבוע לנקות את כל הגזרה לאורך גדר הגבול וליצור שטח השמדה שבו כל מי שמתקרב לגדר אפילו ממרחק של משקפת יירה. והכי חשוב, לעשות הכל שלא ישנו עוד סיטואציות שיגררו חטיפות חיילנו.
צה"ל ניצח כבר. העורף ניצח, יאללה בואו נחזור לשגרה. אחרי הכול אנשים גם צריכים להתפרנס.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
