התכונה הטובה ביותר אצל הפוליטיקאי המצוי היא זו המאפשרת לו לראות את עצמו כמי שאין שני לו, כמי שאיתו באה חכמה לארץ, כאדם מנהיגותי עליון עטוי מחלצות שררה, שרק בכיסו טמון המפתח לישועת העם - אם רק תינתן לו הזכות וההזדמנות לקבל על עצמו את השליחות. בשפת העם נקרא הסינדרום הזה "מגלומניה אולטימטיבית". לעומת זאת התכונה הטובה ביותר של הציבור המצוי היא זו המאפשרת לו לקבוע את טיבו האמיתי של הפוליטיקאי, ללא כחל ושרק, ללא תפאורה, אחד על אחד.
מן הטעמים האלה ראוי לעתים - ולא רק בימי בחירות - להציב את המראה הציבורית נוכח עיניו המשתאות של הפוליטיקאי המצוי ולומר לו: זה אתה האמיתי, על כל דלותך, על כל עליבותך. מראת-אמת כזו ראוי להציב בימים אלה נוכח פניו של עמיר פרץ, האיש היושב על כיסאו של שר הביטחון.
עמיר פרץ, מנהיג פועלים מתלהם, שכישורו העיקרי טמון ביכולתו המופלאה לתאר כניצחון את כישלונו בבחירות שבהן צנח ממרום 28 מנדטים "מובטחים" לתהום ה- 17 ועוד שניים שהביא עמו מטעם מפלגתו חסרת החשיבות "עם אחד". עמיר פרץ שהניף ברמה ובקול עז את דגל "החברתיות" אך בחר, בסופו של יום, לזנוח את הנס האדום תמורת מושב הביטחון, שהינו כזה-כאילו טייס המשנה לראש הממשלה.
אילו היה עמיר פרץ מנהיג של אמת, שאינו שוגה בתעתועי מגלומניה אישית, היה מציג לאולמרט - בטרם הורכבה הממשלה - אולטימטום האומר כך: או שאהיה שר האוצר או שלא תהיה לך ממשלה. נוכח איום שכזה סביר להניח כי אולמרט היה נכנע. בתפקיד שר האוצר יכול היה עמיר פרץ להשפיע ולהנהיג את המדיניות שבזכותה נבחר. אבל לא זה מה שעמיר פרץ "החברתי" עשה. הוא לא עמד בפיתוי שהציב בפניו אולמרט ובחר בביטחון.
עמיר פרץ מעולם לא עסק בביטחון. אילו חיינו בימי רגיעה ביטחונית היה עמיר פרץ יכול ללמוד את המקצוע. אבל הימים ימי קרב, טילים ואש ותמרות עשן, ולעמיר פרץ לא היה זמן ללמוד. התוצאה - טירון כשר ביטחון.
את מידת ההערכה שרוחש הציבור לעמיר פרץ ניתן לבחון בסקר דעת קהל (17/07/06) שהכין מכון המחקר "מאגר מוחות". במסגרת השאלה "את מי היית בוחר כיום לראשות הממשלה - אולמרט, נתניהו או פרץ" הצליח פרץ לזכות ב- 9% בלבד - הרבה פחות מכוחה היחסי של מפלגת העבודה שהוא עומד בראשה. פירוש רש"י: חלק ניכר מבוחרי "העבודה" משוכנעים שפרץ "לא מתאים".
מלחמה כמעט קיומית כמו זו שאנו חיים ומתים בה כיום איננה מגרש משחקים למתלמדים. אמנות המלחמה איננה תחום עיסוק הנלמד רק מקריאת ספרים ובוודאי לא בחצרות של מה שקרוי האיגוד המקצועי. אמנות זו נרכשת בעיקרה מן הניסיון. אילו היה עמיר פרץ מנהיג אמיתי הרי מתוך אחריות לאומי הוא היה חייב לעשות אחת משתיים: להציע את תפקיד שר הביטחון לרעו הטוב ממנו כמו, למשל, עמי אילון מפקד חיל הים בעבר וראש השב"כ לשעבר; או: לפנות לראש הממשלה מיד עם תחילת הלחימה ולתבוע למנות מיידית את אילון לתפקיד סגן שר הביטחון שיהיה מורה הדרך שלו ושלנו במבוך הביטחוני.
אך עמיר פרץ לא הביט במראה. בעיני עצמו הוא כנראה הטוב מכולם, המתאים מכולם. ואת מחיר הטירונות הביטחונית הזו כולנו משלמים ונשלם גם בעתיד.
כאשר תסתיים המלחמה ללא שם, מלחמת הקטיושות האין סופית, אולי הממושכת בכל מלחמות ישראל מאז 1948, יבוא העם הזה חשבון עם כל מנהיגיו. הנבחרים והממונים. עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, עם שר הביטחון עמיר פרץ, עם הרמטכ"ל דן חלוץ שהבטיח לצמרת המדינית כי חיל האוויר הוא המירשם הנכון ניצחון. ואז יתפנה עמיר פרץ לבחון את תוצאות הסקר הנזכר בעוד סעיף חשוב. מסתבר שכשוע אחרי פרוץ הקרבות הצליחה "העבודה" לקבל רק 12 מנדטים, שהם הרבה פחות מה- 19 שקיבל בפועל.
סביר להניח כי אילו היה סקר כזה מתקיים עתה, במלאת חודש למערכה, היה עמיר פרץ זוכה בתואר "המנצח החד-ספרתי" שלא קורץ מן החומר המנהיגותי. משהו בנוסח הערת אגב נשכחת בספרי ההיסטוריה שתיעלם כהרף עין בתהום הנשייה.
