את מי הפתיע אולמרט

ראש מדינה, גם כזה המנסה להיות צ'רצ'יל קטן, נבחן דווקא בשעות הקשות. ביכולת שלו לקבל, במיוחד אחרי הנזק שכבר גרם, החלטות חדשות ודרמטיות גם בניגוד לזרם. וזו ההזדמנות של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להפגין יכולת. לצפות קדימה. לבצע הערכה מושכלת. לקבל החלטה המצופה ממנהיג אמיתי, ולעצור את המלחמה הארורה והמיותרת הזו.

כל איש בורסה מתחיל - ולאולמרט יש יותר ממושג בעניינים אלה - יודע כי החוכמה הגדולה, בבורסה יורדת, היא לדעת "לחתוך הפסד", כשאין מנוס מכך, בעיקר כדי להציל את מה שאפשר. וזה, פחות או יותר, המצב שאליו נקלענו, בשל ההחלטה הפזיזה שלו ללכת למלחמה מיותרת. במקום להכות בחיזבאללה, בשל חטיפת שני החיילים והריגת כמה נוספים, במכת אש מוגבלת הן בזמן, הן בעוצמה, והן בעומק השטח, או להנחית מכה קשה על סוריה - זו העומדת יחד עם אירן מאחורי החיזבאללה, ומחמשת אותו, גרר אותנו אולמרט למלחמה שגובה מחיר דמים גבוה, סופה אינו נראה קרוב, ובכלל - הסיכויים להשיג את יעדי המלחמה הם קטנים ביותר. על כך התרעתי כבר בשלבים הראשונים של המלחמה [נגד מלחמה מיותרת, 21.07.06], ומאז, למרבה הצער, נהרגו עוד עשרות חיילים ואזרחים.

אולמרט, בנאום "הניצחון" בשבוע שעבר, הוכיח לנו שוב כי הוא אינו עשוי מאותם חומרים שמהם קורצו מנהיגים גדולים. הוא מיהר להכריז על ניצחון בעוד אנחנו עדיין סופרים גופות, מדי יום; כאשר אנו מונים כל יום נפילת קטיושות, במאות, שמשגר החיזבאלה לעבר ישובי הצפון; בימים ששליש מתושבי מדינת ישראל הם או פליטים מבתיהם, או שהם אנוסים לשבת במקלטים ובמרחבים מוגנים; ובימים שהמשק נקלע למצוקה גדולה ולנזקים כספיים עצומים, שכבר עתה נמדדים בכשני מיליארד דולר לפחות.

חוסר ניסיונו של אולמרט, וכן כישוריו הקטנים יחסית בענייני ביטחון, הם עתה בעוכרי מדינת ישראל ותושביה. אם עד לפני כמה חודשים נמצאו ראיות לכך שמדובר "רק" בראש ממשלה נהנתן שלא נמנע מקבלת שוחד-כסף במיליונים [ראו: פרשת אולמרט] - ודבר זה טעון עדיין מיצוי משפטי שיחל, קרוב לוודאי, אחרי סיום המלחמה - הרי שעתה נמצאו, למרבה הצער, גם ראיות לכך שמדובר בראש ממשלה פוחז, פזיז ויהיר, שהביא עלינו בתוך כמה חודשים את הגרוע מכל: חזרה ללבנון וחזרה לעזה.

אולמרט מתהדר כמעט בכל נאום כי החיזבאללה - שהתכונן למהלומה קטנה יחסית בתגובה לחטיפת החיילים, הופתע מעוצמת המערכה הצבאית שבה פתחה הממשלה בראשותו. אולמרט, ועמו פרץ, מציינים את השינוי בכללי המשחק ואת גורם ההפתעה כאחד ההישגים למדינת ישראל, כאילו זה וגם זה הם שיביאו לשיפור גורם ההרתעה של צה"ל. השניים מציינים כהישג גדול את הריגת מאות מאנשי החיזבאללה ואת הפגיעה הקשה בתשתיות של לבנון בכלל ושל ארגון זה בפרט. וזו בדיוק אחת הטעויות הגדולות, שכן נראה שאולמרט אינו מבין, די הצורך, כי אצל נסראללה אין מדובר בסתם מתים, אלא בשאהידים, וכי את המחסנים שניזוקו או התרוקנו ימלאו בחזרה סוריה ואירן, הרבה יותר מהר ממה שכולנו חושבים.

אולמרט אינו מבין, כי מי שהופתע, ולא לטובה, הם דווקא אזרחי ישראל, להם הבטיח, אחרי ההינתקות: יותר ביטחון, יותר שלום, יותר תקציבים לרווחה וחברה, ויישום תוכנית התכנסות לגבולות של קבע. אולמרט ביקש שנסראללה יבין, מעוצמת המכה, שבעל הבית השתגע, אך בד-בבד לא לקח בחשבון, כי מדינת ישראל אינה חסרת משוגעים, כי המחיר כבד מנשוא, ולפי מבחן של עלות מול תועלת ספק אם כדאי לנו לשלם את המחיר.

אולמרט ופרץ טוענים, כי מדובר במלחמה מוצדקת נגד ארגון הטרור הרצחני, וכי חלק מהיעדים כבר הושגו. העובדות שונות בתכלית. הן אף מעידות על התנהלות בעייתית מצד השניים, הטעונה לאחר המלחמה בדיקה וחקירה:

• הממשלה, ובראשה אולמרט-פרץ, זיגזגה. תחילה נאמר כי אחת המטרות המרכזיות היא סילוק איום הטילים מעל ישובי הצפון. ברוח זו התבטאו אולמרט, פרץ ונציגים אחרים של הממשלה, וזאת למרות שהפקודה לצה"ל היתה מוגבלת וסבירה: לפגוע בחיזבאללה [להבדיל מ- "סילוק איום הטילים"]. כשהחלה הביקורת על כך שיעד זה, לכאורה, אינו מושג - דבר שכאמור מלכתחילה לא היה היעד האמיתי - החלו גורמים בממשלה, ובראשם אולמרט ופרץ, לגלגל את האחריות לכך על צה"ל, כאילו זה אינו מספק את הסחורה. בשלב מאוחר יותר אף התגוללו אישית על אלוף אודי אדם, ופגעו במעמדו. בעוד שהאמת, כאמור, היא פשוטה בתכלית: ראשית - יעד זה אינו בר-השגה, מבחינה צבאית, מכיוון שלשם כך צריך לכבוש חלקים ניכרים מלבנון, לפחות עד ביירות, דבר שלא הותר לצה"ל על-ידי הממשלה; שנית - הפקודה לצה"ל היתה לפגוע, לא לסלק.

• אולמרט טען, בתגובה לדבריו של אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, שקבל על כך שהממשלה הגבילה בתחילה כניסה קרקעית של צה"ל לדרום לבנון, כי אין שום בקשה שהוגשה על-ידי צה"ל לפעולה צבאית בלבנון, שלא אושרה. וזה עוד שקר גס. דוגמא אחת: צה"ל ביקש לפגוע בתשתיות של לבנון, לרבות בתחנות הכוח. צה"ל ציפה ומצפה, כי פגיעה שכזו תעודד את תושבי לבנון לפעולה וליציאה חריפה נגד אנשי החיזבאללה, בדיוק כפי שאירע בתקופה שכיהן בנימין נתניהו בראשות הממשלה. צה"ל חזר על בקשה זו גם ביום רביעי השבוע, בישיבת הקבינט. ואולם, אולמרט ופרץ דחו הצעה זו, מכל וכל. בלחצו של פרץ אף קבע אולמרט, כי ההצעה אינה במסגרת הצעת-החלטה שהוכנה קודם לכן.

• אולמרט ופרץ פתחו במלחמה נגד החיזבאללה, במצב נחות מבחינת ישראל: סוד גלוי הוא כי בידי החיזבאללה היו יותר מ- 12,000 קטיושות וטילים, ומאידך - העורף חשוף לפגיעה קשה. התרחיש הקשה, ממנו נזהרו אריאל שרון ואהוד ברק, יותר מכל, התרחש בגלל התנהלות כושלת מצד ממשלה שבראשה עומדים שני אישים חסרי ניסיון צבאי ומדיני. לו היו פועלים באופן מושכל, היו מסתפקים, כאמור, בפעולה צבאית מוגבלת ולא מוציאים את השד מהבקבוק. אחרי הכל, יש לזכור: לו אחד מתוך 3,000 הקטיושות/טילים היה פוגע במתקן אסטרטגי במפרץ חיפה, לדוגמא, היו עלולים להיהרג מאות מתושבי האזור. העובדה שאולמרט חשף אזור זה לסיכון עצום כל-כך, מעידה כי מדובר במהמר כבד, שאין לאפשר לו, לאורך זמן, להחזיק בהגה השלטון.

• תהליכי קבלת ההחלטות של הצמד אולמרט-פרץ מעוררים שאלות נוקבות. דוגמא אחת: בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני ביום 9.8.06 העלה השר שאול מופז הצעה חלופית לזו שהציג פרץ: להתקדם במהירות, תוך 48 שעות, עד הליטני - תוך איגוף הכפרים בהם מתבצרים אנשי החיזבאללה, להכריז על כיתור השטח, ולאחר מכן, אם לא יהיה מנוס, לבצע את כיבוש הכפרים עצמם ולנקותם ממשגרי הקטיושות. מופז ציין, כי המהלך הזה יעיל ומהיר יותר, הוא יאפשר לצה"ל לחסום את דרכי האספקה לאנשי החיזבאללה, והעיקר - הוא יחסוך בחיי אדם-חיילים. חלק ניכר מהשרים תמכו במהלך הדיון בעמדת מופז, מה שעורר רוגז רב אצל פרץ, וזה החל לתקוף, באופן אישי, את מופז. בסופו של דבר סירב אולמרט להעלות את הצעת מופז להצבעה, כאמור, למרות התמיכה בהצעה. הנימוק שהציג: הרמטכ"ל ושר הביטחון הם היועצים של הממשלה בעניינים אלה. וכך קורה שיוזמת מופז הבקיא בתחום הצבאי בכלל ובענייני לבנון בפרט, הן בתפקידו כשר הביטחון ובתפקידו כרמטכ"ל, אינה מובאת להכרעה, וזאת נוכח שיקולים יוקרתיים של אולמרט-פרץ. וחמור מכך: חברי קבינט הופכים לחותמת גומי לאישרור הצעת-החלטה המובאת בפניהם, וזאת למרות שהם יודעים היטב - ואף הביעו עמדתם במהלך הדיון - כי התוכנית הצבאית שמציע מופז, נכונה יותר.

• היעד המוצג עתה כבר-השגה - מניעת התחמשות החיזבאללה לאחר מכן, אינו ריאלי. סוד גלוי הוא כי כ- 40% מתושבי דרום לבנום הם שיעים. מקירבם ובחסותם צמח החיזבאללה. אזור זה הוא "בית הגידול" של הארגון. לפי כל הסימנים, החיזבאללה הולך, במקרה הטוב, להיטמע בתוך צבא לבנון ולהיות חלק ממנו, בדיוק כפי שגדודי עז א-דין אל-קסאם הפכו חלק מהרשות הפלשתינית, בראשה עומד בפועל ארגון החמאס. במצב זה, ובמקום ארגון טרור שסומן לרעה על-ידי כל העולם החופשי, יהפוך חיזבאללה לחלק מצבא לבנון ולגרורה של אירן-סוריה.

בידי אולמרט נתונה עתה, כאמור, הזדמנות היסטורית: למנוע הקזת דם נוספת. די לנו בהרוגים שנמנו עד כה. יש לתת סיכוי אמיתי לתהליך מדיני. נסראללה הרי הציע, ומראש, מו"מ להחזרת השבויים, ונראה כי אין מנוס מכך. את זאת למדו כל קודמיו של אולמרט, שהבנתם בענייני ביטחון ומדיניות חוץ לא היתה פחותה משלו, אם לנקוט לשון המעטה.