|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מתוך הנחה שיעדיפו מלחמה, ואנחנו ננצח בה: השלב הבא, הצבת תנאים לצד המובס. זה נשמע משפיל, אבל ככה זה: מי שמפסיד חייב לקבל תכתיבים. והתנאים שנציב להם, יוציאו אותם מאפילה לאור גדול
|
דומה שאין מחלוקת לגבי העובדה שהמלחמה בצפון היתה נחסכת מאיתנו, אילו היינו אחרי חתימה על הסכם שלום אמת - שלום, לא הפסקת אש עם הפלשתינים. הסכסוך המדמם בינינו לבין שכנינו, הוא שמעכב את הסכמי השלום, בין המדינה היהודית, למדינות ערב. והשאלה הגדולה היא: האם ייתכן בכלל הסכם שלום בינינו לבין הפלשתינים? ואם כן, מה מונע אותו. אני טוען שכן, ומה שמונע אותו, זוהי היעדר הכרעה צבאית.
מאמר זה הוא תוצאה של מספר עובדות והנחות יסוד. אמנה אותן אחת לאחת, ותראו איך בסופן, המסקנה מבצבצת מעצמה:
א)- האינסטינקט הטבעי של בני אנוש, הוא "לחיות טוב". רק שלום מאפשר זאת.
ב)- מדינות דמוקרטיות - ובכללן ישראל - שונאות מלחמה.
ג)- כל קולקטיב שמוכן להלחם, יודע שזה כרוך במחיר כבד בנפש וברכוש.
ד)- אילו רצו, מזמן היתה לפלשתינים מדינה בצד ישראל. כדי שזה יקרה, היו חייבים לכבד את התחייבותם כפי שהיא מופיעה בהסכם אוסלו ולוותר על האלימות.
מדוע לא עשו זאת? על התשובה יש מחלוקת חריפה בין הימין היהודי, לבין אחיהם מהשמאל. אם נתמצת אותה, אז הימין טוען שהפלשתינים לא ויתרו על "תוכנית השלבים", שבסיומה, מדינתם תשתרע מהים עד הנהר. השמאל בטוח, שרק מימוש הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים", מה שיחייב אותנו ל"ויתורים כואבים", ישכנע את הפלשתינים להפסיק את האלימות.
אבל גם השמאל יודע שרוב הציבור הישראלי - כפי שמוכיחים כל הסקרים - מוכנן לרעיון "שתי מדינות לשני עמים". שנית: ביולי 2000, ברק הגיע עד (קרוב ל-) קצה גבול הויתורים שהשמאל השפוי מוכן לוותר. היינו ב"מרחק נגיעה" (כשם ספרו של מי שכיהן כמנהל לשכתו של ראש הממשלה ברק, עו"ד גלעד שר) מהסכם שלום. כך על כל פנים, חושב השמאל.
אם היינו כל כך קרובים, מה קרה שכל כך התרחקנו? בניגוד למה שחושב השמאל, אני טוען שמעולם לא היינו קרובים. גם אם הסכמנו על כל התנאים שיביא (הכי שמאלני שיש) יוסי ביילין, הסכם אמיתי לא יהיה. איך אני יודע? מפני שיש מסמך הבנות כזה (להלן מסמך ביילין אבו-מאזן), ואין בצד השני מי שמסוגל לממש אותו.
הסיבה: ישנו תנאי אחד הנטוע בתודעתם של רוב הפלשתינים, שלעולם לא נוכל להסכים לו, והם לעולם לא יוותרו עליו: שנסתלק מפה!!! כל ישותם מנותבת לרעיון הזה. הפלשתינים בטוחים שאדמתם נגזלה ע"י היהודים. ולכן, כל האנרגיות מושקעות בהחדרת שנאה ליהודים שנישלו אותם מבתיהם, מאדמתם, ומכבודם הלאומי. תחושת ההשפלה הזו, סרסה את התאווה הטבעית לשיפור רמת החיים. הם מחנכים וחולמים להשיב את אדמתם, והחלום הזה הפך רבים מהם לרוצחים. רוצחים גיבורים.
שימו לב באילו מילים הספיד רמטכ"ל 56 משה דיין ז"ל את רועי רוטנברג ז"ל הקיבוצניק מנחל עוז, שנחטף ונרצח ע"י פדאיונים מעזה: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בה ישבו הם ואבותיהם" ("גוגל" /30.4.56). מאז, שנאתם רק התעצמה.
מאחר שיחסי הכוחות הם כאלה, שלעולם לא יצליחו לסלק אותנו מכאן, ההיגיון אומר שהיו צריכים לקחת את האלטרנטיבה ("שתי מדינות לשני עמים") בשתי ידיים. אז מדוע הם מעדיפים את הקזת הדם האינסופית? תשובה: זה חזק מהם! הם נרקומנים של חלום סילוקנו. נרקומנים שזקוקים לטיפול גמילה. ואנחנו אלה שחייבים להעביר אותם גמילה. וזה אומר: לעקור מתודעתם את החלום הזה.
ואת זה אפשר לעשות, באמצעות הצבת אולטימטום. "יש לכם שתי ברירות: שיחות שלום עד שיצא עשן לבן, או מלחמה עד שתצא טיפת הדם האחרונה. דהיינו, הכרעה תוך יומיים"! זאת שפה שהם יבינו. לא בגלל שהם ערבים, אלא בגלל שזאת השפה, שכל בני האדם שרוצים לחיות, מבינים.
מתוך הנחה שיעדיפו מלחמה, ואנחנו ננצח בה: השלב הבא, הצבת תנאים לצד המובס. זה נשמע משפיל, אבל ככה זה, מי שמפסיד חייב לקבל תכתיבים. והתנאים שנציב להם, יוציאו אותם מאפילה לאור גדול: ראשית, שתי מדינות, לשני עמים. שנית, ויתור על האלימות כדרך להשגת יעדים. ג)- כל האנרגיות הפלשתיניות מנותבות לבנייה ושיקום הכלכלה והחברה. ד)- חינוך לשלום. וזה אומר: שינויים בספרי הלימוד, ותקשורת שמטיפה לשלום. כנ"ל הדרשנים במסגדים.
יסכימו? מיליארדי דולרים יעשו דרכם למדינתם המתהווה. לא יסכימו? ידעו נא אחינו מהשמאל, שיש להם בעיה גנטית, עם רוחב החריץ של האסימון. בימים טרופים אלה - גם זה משהו.
|
| תאריך:
|
10/08/2006
|
|
|
עודכן:
|
10/08/2006
|
|
נרי אבנרי
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יהודי - בריא בנפש
|
10/08/06 16:42
|
|
|
|
|
|
מוזטל
|
10/08/06 18:13
|
|
|
|
2
|
|
זה חייזר זה?
|
10/08/06 18:13
|
|
|
|
3
|
|
אפרי הלפרין
|
10/08/06 18:33
|
|
|
|
|
|
נרי אבנרי
|
10/08/06 20:33
|
|
|
|
|
|
אפרי הלפרין
|
10/08/06 21:27
|
|
|
|
|
|
נרי אבנרי
|
10/08/06 22:37
|
|
|
|
|
|
אפרי הלפרין
|
10/08/06 23:42
|
|
|
|
|
|
קורט שניידר
|
10/08/06 22:30
|
|
|
|
|
|
מורה
|
11/08/06 08:17
|
|
|
|
4
|
|
ClearVision
|
10/08/06 19:15
|
|
|
|
5
|
|
תתביש לך אוהב מלחמה
|
11/08/06 02:11
|
|
|
|
6
|
|
אזרח
|
11/08/06 09:40
|
|
|
|
|
|
רמי.נ
|
12/08/06 01:39
|
|
|
|
7
|
|
יובל ברנדשטטר
|
11/08/06 15:45
|
|
החלטת ממשלת אולמרט להכניס את צה"ל ללחימה בדרום לבנון, היא החלטה פושעת שכפי הנראה תעלה בדמים רבים, עבור כלום. ממשלת אולמרט לא החליטה להכניע את החיזבאללה, ובטח לא את שולחיו. בהחלטה כביכול דרמטית אפשרה ממשלת אומרט לצה"ל להיכנס למלכודת המוות שנסראללה הכין במשך שש שנים, בזמן שצה"ל התאמן וגירש יהודים במקום להכין עצמו למלחמה. אפילו התשתיות של לבנון חשובות יותר מדמי החיילים שעתידים למות לשווא לפי החלטת אולמרט שסירב לאשר את תקיפתם.
|
|
|
|
|
שוב זה חוזר, הקולות, הריחות, המראות והזוועה. קולות המלחמה נשמעים כל הזמן, מכל בית, מכל מכשיר רדיו או טלוויזיה, קולות המלחמה מטרידים את כולם, אבות, אימהות, משפחה וחברים, בדרך כלל שיחת טלפון מהחזית מרגיעה מעט, אבל יש קבוצה גדולה של אנשים שאותה לא ניתן להרגיע, הם חוזרים לשדה הקרב אפילו אם שדה הקרב שלהם היה לפני עשרות שנים, אפילו אם שדה הקרב שלהם היה בתוך הבית שלהם, בחדר הילדים.
|
|
|
|
|
בנים יקרים, ביום ה- 29 של לחימה מהוססת ודריכה במקום, קיבלה סוף סוף ממשלת ישראל את ההחלטה המתבקשת שיש להפעיל במלחמה הזאת את מלוא הכוח. אם תגיע אליכם ההוראה, למרות הרגליים הקרות שקבל ראש הממשלה המצפה לישועה ממו"מ, אני בטוח שתכו באויב במלוא העצמה, כפי שעושה כל צבא היוצא להגן על ארצו המותקפת.
|
|
|
|
|
מרגע שנדרש להחלטות מכריעות ולניהול מערכה צבאית (גם אם מוגבלת) התמלאו דברי רה"מ אולמרט פירכות וסתירות גלויות, מהן עולה כי יכולת קבלת ההחלטות שלו פגומה והוא חסר כשירות לעמוד בראש המערכה. במה שיבוא להלן לא תיבחן עצם ההחלטה לצאת לקרב, שהיא בתחום סמכותו של רוה"מ והתקבלה באהדה ותמיכה ציבורית גורפת, אלא רק האופן שבו התבטאויותיו ומעשיו מזיקים למאמץ המלחמתי ומעידים על כישלונו המוחלט בתפישת וניהול המערכה.
|
|
|
|
|
נועם היה בני הצעיר. ב- 12 באפריל, 1999, חמישה ימים לפני שחרורו משירותו הצבאי, מטען חבלה שהפעיל לוחם חיזבאללה הרג אותו בעת שביצע את תפקידו ביחידה לסילוק פצצות של ההנדסה הקרבית, בקרבת הבופור שבדרום לבנון. נועם, שהיה איש תנועת השלום, הפך למקור השראה עבורי וזמן קצר לאחר נפילתו הצטרפתי לפורום המשפחות השכולות - משפחות שכולות למען שלום, פיוס וסובלנות, ארגון משותף לישראלים ופלשתינים.
|
|
|
|
|
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
