מסיפורי השר ו"מדעני האוצר"

במדינת ישראל של היום חיים אנשים רבים שמצפים ומייחלים לשינוי משמעותי במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה. הייתי מייעץ לאותם האנשים בערך כך: מי שמצפה לשינוי מהותי בסדרי המדיניות הכלכלית, צריך לעקוב ביתר זהירות אחרי התבטאויותיו של שר האוצר ובמקרה הטוב להפסיק לקוות.

לא מזמן טען השר בוועדת הכספים של הכנסת כך: "שנים רבות זרקה המדינה מיליארדים לחינוך ולרווחה והם הלכו והידרדרו. לכן, חייב להיות ברור: אנו לא על פלנטה נפרדת. כשאתה קובע אחוז לגירעון אתה עומד מול ארה"ב, הבנקים וחברות אשראי ואתה חייב לעמוד על המלה שלך". עכשיו זה ברור למי שעוד לא הבין את הבעיה שיש במדינת ישראל בחינוך וברווחה: יש יותר מידי משאבים בחינוך וברווחה, כדי לשפר אותם צריך לקצץ בהם.

באותו דיון ממש השתתף גם ראש אגף הכלכלה, ואחד "ממדעניו" הראשיים של משרד האוצר, שאמר את הדברים הבאים: "עליית שכר המינימום תגרום לכך שלמעסיקים יהיה כדאי להעסיק עובדים זרים ולא עובדים ישראלים. קשה לאכוף את חוק שכר מינימום ומספר השעות שבהם עובדים העובדים. מדינה שחפצה בהקטנת הפערים החברתיים, הקטנת פערי שכר וצמצום שיעורי האבטלה של בעלי ההשכלה הנמוכה, צריכה להקטין את מספר העובדים הזרים ולהגדיל את עלות ההעסקה שלהם".

עכשיו השכלנו וגילינו עוד בעיה: שכר המינימום. לא שלא הכרנו את המפלצת הזו מקודם, אך ההסבר והתירוץ השתנו הפעם. הבעיה כבר לא טמונה בגובה השכר, כי אם בעובדה שלא ניתן לשלם אותו. הסיבה שבגללה המעסיקים לא יעשו זאת היא, כי אלו יעדיפו להעסיק עובדים זרים, ואז אין מה לעשות. מעסיקים בניגוד לאזרחים רגילים הם יצורים חד ממדיים אשר דואגים אך ורק לרווחים של עצמם. כיון שכך אין לחוקק חוקים שמגנים על עובדים, כיוון שהמעסיקים לא יקיימו אותם.

לא נעסוק בזוטות מעין אלו כגון מדינות שבהם חוקקו חוקים שמגנים על עובדים ובהם הם מיושמים ונאכפים ללא פשרה וללא התמוטטות או זעזוע כלכלי כל שהוא. לא נעסוק גם בדברים חסרי משמעות וכל ערך כגון זכויות עובדים, גם אלו הזרים ואף לא בעובדה הפשוטה שגם העובדים הזרים הנם בני אדם, שאמורים להיות מוגנים, כמו בכל מדינה מתוקנת, על-ידי אותו חוק שכר המינימום ולקבל את אותו השכר כמו עמיתיהם העובדים הישראלים. נשים לב רק למי שאומר את דברי ההבל והבלע האלה! ומי אומר זאת? נציג השלטון שאמור לאכוף את החוק. סדום ועמורה כבר אמרנו?!

אם כבר מדברים על האוצר מתברר שיש בקרב חברי הכת הניאו ליברלית שם ויכוח בין החשב הכללי לממונה על התקציבים בנושא תת הביצוע של תקציב 2005. שניהם מסכימים, למרבה הפלא, שהיה תת ביצוע, אבל לא בכמה. החשב מחשב ומוצא את הסכום כעומד על 30.5 מיליארד שקל, לא פחות ולא יותר, והממונה טוען שזה רק 6.1 מיליארד. מחילוקי דעות אלה אין לדעת את המצב לאשורו. אם בדבר כה פעוט הפער הוא כזה גדול מה יהיה בנושאים החשובים באמת? האם באמת כל כך מסובך לדעת כמה כסף יש בקופה ומה נשאר שם? או שמא, כרגיל, כל אחד עובד אם בסיס אחר וגוזר את תת הביצוע באופן שיתאים למטרתו. אותם אלה שאינם יכולים להחליט מהו הסכום המדויק שנשאר בקופה, מתהדרים בדרך כלל בתואר "מדענים" , מנסים לשכנע אותנו בדבר היותה של הכלכלה מדע, והם גם יהיו אלה שיופיעו אחר כך כיודעי כל, ויסבירו לנו, לפשוטי העם, עד כמה הם יודעים לאן הם הולכים ומה ההשלכות של מדיניותם.

זאת ועוד, כזכור בכנס קיסריה הכריז שר האוצר שהוא מאוים. כמובן שכל כלי תקשורת שתו את הספין הזה בצימאון ובשקיקה ודיווח על כך בהרחבה במהדורות החדשות ומעל דפי העיתונים, כך שלא נשאר אז זמן לדון בדברים האחרים של השר, החשובים באמת. מתברר שהיועץ הממשלתי לממשלה לא התרשם בזמנו מהסיפור הזה ולא פתח בחקירה.

יש שתי אפשרויות. האחת, ששר האוצר, בציניות או בפאניקה, ניסה להעמיד את עצמו במקום של שר האוצר הקודם, שכזכור, הוצע לו שוחד או מעין שוחד. השנייה, שהיועץ המשפטי לממשלה מעורב בהשחתת השלטון בישראל, בכך שאינו מאמין לסיפורי שרי האוצר. אני מזמין את הקוראים לחשוב לבד איזו מהאפשרויות מתקבלת יותר על הדעת.

אגב, אותו מאוים התגלה במלוא אנושיותו, כיאה לשר אוצר מהפנתיאון הניאו ליברלי בקריית הממשלה בירושלים, בשיחה עם חסיבה סוויסה, זו שעבדה 40 שנה בביקור חולים וכעת צריכה להתחנן, יחד עם עובדים ועובדות רבים, כדי שתשולם לה הפנסיה. מעניין התירוץ התורן שהיה מנפק נציגו ההוא של החוק ממשרד האוצר, והתשובה שהיה מספק לנו, על-מנת להצדיק את אי תשלום הזכויות של הגברת חסיבה סוויסה.

השר, המורם והנישא מעם, נראה אז אוחז בכתפה של חסיבה סוויסה, מזמין אותה למשרדו, בלי לקבוע תאריך לכך, מברר את מוצאה ומבקש, אפילו דורש, בפטרונות ואדנות עדתית ומעמדית זחוחה, שתביא משהו מרוקאי כאשר תבוא למשרדו. בראיונות עם גמלאי ביקור חולים ניתן היה לשמוע ולחוש אז, שהם סוף סוף חשים שמישהו מתייחס אליהם, בניגוד לשר האוצר הקודם. מי שזכויותיו נרמסות, מסתפק, בצדק, גם ביחס כל שהוא, לכל הדעות, פטרוני ומתנשא, והעיקר שהבעיה הקיומית תיפתר.

הדבר מזכיר את הסינדרום שבו הנפגע מפתח תלות וחיבה מסוימת במי שפוגע בו. בעולם מסודר עובדים אלו לא היו צריכים כלל להגיע למצב כזה. אך אנו חיים בעולם שבהחלט אינו עולם מסודר. סדום ועמורה כבר אמרנו?!