בשנת 1973 ניסה סאדאת, אז נשיא מצרים למצוא דרך לדו שיח עם ישראל, דו שיח שיביא לשלום תמורת החזרת סיני. מנהיגי ישראל דאז ובראשם גולדה מאיר התעלמו, סאדאת פנה לעזרת האמריקנים וקיבל גם שם כתף קרה. האמריקנים, ויש אומרים קיסינג'ר יותר מכולם, היו עסוקים בפתרון המשבר שלהם עם ויאטנם וברקימת הסכם השלום. האמריקנים החליטו שאין להם זמן ושזה לא מספיק חשוב לשדך בין המצרים לישראלים. השאר היסטוריה. 3,000 הרוגים לצה"ל, טראומה למדינה ולאחר ארבע שנים נחתם הסכם שלום וסיני חזרה להיות מצרית.
היום בשנת 2006 הים אותו הים, האמריקנים אותם אמריקנים, במקום ויאטנם יש את עירק והמצרים הם היום הסורים. כמעט כל מי שעיניו בראשו יכול להעריך בסבירות גבוהה כי כל הסכם שלום עתידי עם הסורים יכלול החזרה של רמת הגולן. רבין בזמנו דיבר על כך, ברק כמעט הבטיח את זה. זה ברור.
כמו סאדאת בזמנו, מנסה עכשיו בשאר אסד להיכנס למו"מ כלשהו עם הישראלים. האמריקנים המגדירים את סוריה כחברה בציר הרשע אינם מוכנים לדבר עם הסורים ולכן גם ישראל מנועה, שכן היא זקוקה לכל תמיכה שתוכל לקבל מהאמריקנים ולא תרצה להסתכסך עימם עכשיו. אסד הצעיר, שלבטח שמע מאביו חאפז פעם או פעמיים "אל תזלזל בישראלים", מנסה אם לא להיות סאדאת אז לפחות להזכיר לישראלים איך זה היה אז.
משום מה אף אחד לא לוקח אותו ברצינות הראויה. האם זה בגלל שאנחנו יודעים יותר טוב? האם בגלל שאנחנו מזלזלים במנהיג הסורי חסר הניסיון?
מנסים לצייר את בשאר אסד כמעריץ של נאסראללה וכמי שחושב שפעולות טרור (הנקראות התנגדות) יעזרו לו. אנחנו כנראה מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה ומהעובדה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אנו לא זוכרים את 1973.
וכך הסחרחרת הפוליטית הישראלית תיכנס למחול של ועדת חקירה ואחריה אולי בחירות, האמריקנים מנסים לפתור את בעיותיהם בעירק וגם למצוא פתרון לנושא האירני והסורים, הסורים יכולים לחכות בתור. אלא שמה יקרה אם הסורים לא ירצו לחכות בתור אלא לשפר את מצבם בתור ולקדם את עניינם? מה הם צריכים לעשות? לפתוח במלחמה? כולל טילים לעורף? מה יסב את תשומת לבנו?
וכך שוב מרוב התעסקות בעצמנו אנו מזניחים את הנעשה סביבנו רק כדי להתעורר אל תוך סיוט מתקרב ובא. עד היום לא נהרג אף אחד משיחות או משא-ומתן, מה איפוא מונע מישראל להיכנס לסבב שיחות ברמה כזו או אחרת עם הסורים? האם זה יכעיס עד כדי כך את האמריקנים? מהיכן היהירות האינסופית שיש למנהיגות הישראלית?
האם עכשיו לאחר האפיזודה הכושלת בלבנון ננצל את המצב להיכנס לשיחות עם הסורים כדי לנסות לפתור את הבעיה הקיימת ולהגיע להסכם דומה להסכם המצרי, או שמא נקדיש את הזמן לשיפור הצבא, התכוננות למלחמה, נילחם, נקבור כמה מאות חיילים ואזרחים ואז נגיע להסכם דומה להסכם המצרי?
העצוב בכל זה הוא שהברירה בידינו.
