בימים אלו כולם מנסים להבין את הסיבות למחדלים שהיו במלחמת לבנון השנייה. ועדות חקירה-בדיקה, ומאמרים רבים יעסקו בנושא זה בשנים הקרובות. אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא: האם התכוננו כראוי לאפשרות של תקיפה מסיבית של טילים של החיזבאללה?
אין עוררין על כך שכולם (מראשי הממשלה השונים ועד האזרח הפשוט ביותר) ידעו שברשות החיזבאללה מאגר של כ- 14,000 טילים ערוכים לשיגור, שחלק מהם מסוגל להגיע דרומית לחיפה. הוויכוח שהיה בנושא התמקד בשאלה האם יש להתייחס ברצינות לאיום הטילים האלו והאם היציאה מלבנון היתה כדאית או לא.
מרבית העיתונאים חשבו שהיציאה מלבנון היתה כדאית ואיום הטילים אינו רציני, מאחר שהוא משמש את החיזבאללה לצרכי פנים בעיקר, לביסוס כוחו הפוליטי בלבנון. כמו כן חשבו כנראה שכוח ההרתעה של צה"ל גדול דיו לעצור בעד נסראללה מלממש את איום הטילים הלכה למעשה.
דוד אלהרר במאמר מעולה (מעריב 23.8.06) תחת הכותרת: "נבואות העיתונאים", מצליח להוכיח שזו אכן היתה התחושה בקרב פרשנים מדיניים חשובים כמו ארי שביט (הארץ 24.6.05), עופר שלח (ידיעות אחרונות 21.1.05) ובן כספית (מעריב 7.6.05). פרשנים אלו הסבירו לנו שהשקט בצפון הוא הדבר הקבוע ביותר במזרח התיכון. אלהרר קובע בצדק רב ש"האחריות שלהם (של הפרשנים, י.ל ) למחדלי המדינה במלחמה האחרונה, שטרם הסתיימה, קיימת. אין הם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולהמשיך לגבב שטויות, כאילו כלום לא קרה".
היציאה מחבל עזה, ניצחון החמאס בבחירות, הירי המתמשך וגובר של הקסאמים על היישובים בצפון הנגב והקשר החזק בין החיזבאללה והפלשתינים בעזה לא שינו במאומה את התפיסה הביטחונית שהחיזבאללה הוא אומנם ארגון טרוריסטי אויב, אבל הוא דומה לסוריה במובןזה שהוא ארגון סמכותי, רציונלי, ובעל אחריות שאפשר להרתיעו ולהגיע אתו להסכמות דה-פקטו. הקונספציה הזו כבשה את לבם של פרשנים מדיניים רבים.
מאמר אווילי במיוחד שכתב אלוף בן, הפרשן המדיני של עיתון הארץ, שישה ימים לפני פרוץ המלחמה (הארץ 6.7.06), מדגים זאת היטב. במאמר זה שכותרתו: "דרוש נסראללה", מתפלל אלוף בן ליום שבו המצב ברשות הפלשתינית יהיה דומה למצב בארגון החיזבאללה, אישיות כריזמטית, סמכותית ואחראית כמו נסראללה תשלוט שם ביד חזקה ולנו יהיה שקט כמו שיש לנו שקט בגבול לבנון.
אלוף בן כותב: "די לראות מה שקרה בלבנון. ברגע שהחיזבאללה השתלט על דרום המדינה והתחמש באלפי קטיושות ורקטות נוצר מאזן הרתעה יציב משני עברי הגבול. יציאת צה"ל מלבנון ב- 2000 התאפשרה לא רק בגלל תעוזתו של אהוד ברק, אלא גם בזכות מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, המקיים 'חוק אחד ונשק אחד' בצד השני. נסראללה שונא את ישראל ואת הציונות לא פחות ממנהיגי החמאס, מחוטפיו של שליט ומחוליות הקסאם. אבל בניגוד להם - לו יש סמכות ואחריות, ולכן התנהגותו רציונלית וניתנת לחיזוי סביר. בתנאים הקיימים, זה הכי טוב שיש. החיזבאללה שומר על השקט בגליל יותר מששמר עליו צד"ל הפרו-ישראלי".
לרוע מזלו של אלוף בן, נסראללה לא השיב לו באותה מטבע, רצח לנו שמונה חיילים וחטף לנו שניים נוספים, בתוך הקו הירוק של מדינת ישראל, חמישה ימים בדיוק לאחר פרסום המאמר המטומטם הזה. כבונוס נוסף על הרצח והחטיפה הנ"ל, ביקש חביבו של בן לשחרר אלפי רוצחים בתמורה לשני החיילים החטופים.
אני רואה בדמיוני את תהליך קבלת ההחלטה של חסן נסראללה כך: המודיעין של החיזבאללה מדווח לחסן על תוכן המאמר 'דרוש נסראללה'. חסן מתפוצץ מרוב כעס ואומר למקורביו: "לכל דבר יש גבול, להאשים אותי באחריות והתנהגות רציונלית שניתנת לחיזוי סביר, זה באמת הרבה יותר מדי. להאשים אותי בשמירה על השקט בגליל יותר טוב מצד"ל, זה כמו להאשים את היטלר בשנת 1938 בהגנה על יהודי גרמניה (היטלר התנגד בשנה זו לחבריו שרצו לזרז את מימושו של הפיתרון הסופי של הבעיה היהודית, י.ל. ). צריך להבהיר לאלופים האלה בישראל דבר אחד או שניים. אני מבקש מכם לבצע מיד ירי קטיושות על צפון הגליל, בשילוב עם חדירה לתוך שטחה של ישראל, לשם הריגה וחטיפה של חיילים".
המאמר "דרוש נסראללה"יכול היה לחסל את הקריירה העיתונאית של בן לולא נכתב בעיתון ישראלי. בפועל הסתפק בן במאמר נוסף שכותרתו: "איך טעיתי" (הארץ 20.7.06) ובו הוא מודה שטעה. הוא מייחס את הסיבה לטעות בקונספציה שהיתה מקובלת לדעתו בצה"ל ובממשלת ישראל. רוח הדברים היא שלא רק הוא טעה אלא גם הממשלה, המודיעין וצה"ל טעו בשנים האחרונות. גם יצחק רבין טעה בזמנו בקשר לחיזבאללה וגם החיזבאללה טעה. כלומר, טעיתי אבל אני נמצא בחברה טובה ומכובדת של טועים.
רוב המאמר מוקדש לעצות שהוא נותן לממשלת ישראל ולחיזבאללה. בקטע אחד בלבד הוא מנסה להסביר את הרקע לטעותו: "הטעות בהערכה נבעה, כמו תמיד, מ'הקונצפציה', שמה שהיה הוא שיהיה. האמנתי, שאם ישראל והחיזבאללה למדו לחיות לפי "כללי המשחק" שהתגבשו לאורך גבולם המשותף, יהיה להם עניין בשמירת מאזן הכוחות ולא בהפרתו. כמוני חשבו גם צה"ל, שירותי המודיעין והממשלה, שלרשותם מקורות מידע הרבה יותר טובים משלי. עובדה: הם הורידו את הכוננות בצפון כמה ימים לפני ההתקפה בזרעית; ומכאן, שציפו לשקט. אבל אף שנמצאתי בחברה טובה האחריות לטעות כולה שלי".
האמונה, "שאם ישראל והחיזבאללה למדו לחיות לפי "כללי המשחק" שהתגבשו לאורך גבולם המשותף, יהיה להם עניין בשמירת מאזן הכוחות ולא בהפרתו", מתייחסת אל החיזבאללה כאל מדינה שיש לה אינטרס לשמור על יציבות ועל שקט יחסי והיא מוזרה וטיפשית. הטענה ש"כמוני חשבו גם צה"ל, שירותי המודיעין והממשלה", מוזרה מאוד. למרות ההדלפות הרבות הנפוצות במקומותינו, איני חושב שהמקורות של בן אמינים מספיק בשביל לטעון טענה כזו. האמנם היה ולו אדם אחד בצה"ל, שירותי המודיעין והממשלה שסבר שכדאי שהטרור הפלשתיני יצוייד בחמישה עשר אלף רקטות ארוכות טווח ויאומן ויחומש על-ידי מדינה עשירה שמנהיגה מטורף משנאה לישראל?
הארץ טוען שהוא עיתון של אנשים חושבים, בגלל שהוא משוכנע שפרשניו, מדריכי החשיבה של האנשים החושבים, הם מקצוענים בתחומם שקוראים ומבינים היטב את המציאות. מי שמכיר את ההיסטוריה של העיתון הזה יודע שהיומרה הזו אינה עומדת בדרך כלל במבחן המציאות. במקרה הנדון הפרשן לא ניסה אפילו לחשוב לפני שכתב את מה שכתב. הוא פשוט דמיין לעצמו קונספציה וייחס אותה לצה"ל, שירותי המודיעין והממשלה. אילו היה חושב באמת היה מבין שהחיזבאללה וסוריה הם הזרוע הקדמית של המשטר האיסלאמו-נאצי של אירן באזור.
ארגון החיזבאללה מזוהה רעיונית ופוליטית עם משטר שהכריז פעמים אין ספור שצריך להשמיד את ישראל. משטר זה מממן, מאמן, ומחמש אותו והוא אינו יכול להתקיים בלעדיו. זהו משטר שנחוש להשתלט על המזרח התיכון בעזרת השקעה אדירה בחימוש צבאי מכל סוג שהוא, כולל נשק גרעיני וביולוגי. זהו משטר שמוכן להרוס עד היסוד את סוריה בת בריתו ואת לבנון, לסכן עד מוות את עמו וארצו שלו על-מנת להשיג את יעדיו. אילו היה חושב היה מבין שהחיזבאללה הוא פצצת זמן מתקתקת, ומדינת ישראל למרות כל מחדליה וטיפשות מנהיגיה, יודעת היטב שחייבים לפרק את חיזבאללה מנשקו אם היא חפצת חיים.
גלשתי באינטרנט ומצאתי שרבים תוהים מהו שמו האמיתי של בן. האם אלוף הוא שמו הפרטי מלידה? או אולי באמת היה אלוף בצבא, בשחמט או בספורט? מהו המקור והמובן של שם המשפחה, בן? על-רקע זה ולאחר עיון בהרבה ממאמריו עלה בדעתי להציע לפרשן הלא חושב הזה לשנות במעט מאד את שם משפחתו. במקום בן ייקרא מעתה ב"ן. ב"ן הוא נוטריקון לברברת נפשעת. אם אכן תתקבל הצעתי ייקרא מעתה: אלוף הברברת הנפשעת ובקיצור, אלוף ב"ן.
נדמה לי שהצעה זו עונה על השאלות הנ"ל, שהרי אז ידעו כולם באיזה תחום זכה בתואר של אלוף, וידעו כולם שיש מובן ומשמעות גם לשם הפרטי, גם לשם המשפחה וגם לצרוף של שני השמות ביחד: שמו הפרטי אלוף מפני שקבל תואר אלוף בתחום העיתונות. שם המשפחה מסביר בקיצור באיזה סוג של עיתונות מדובר. מדובר בעיתונות רדודה, שרלטנית, פוסט-ציונית ופוסט-מודרנית. עיתונות שפועלת בהתנשאות, בערות, טיפשות ונחישות נפשעות נגד המפעל הציוני בארץ-ישראל ונגד המורשת של עם ישראל. בקיצור: עיתונות הברברת הנפשעת.
למרות שאני די מרוצה מן ההגדרה שלי לסוג הנ"ל של עיתונות, אני מודה שייתכן מאד שההגדרה של פרופ' גבריאל בן-שמחון מוצלחת יותר. פרופ' גבריאל בן-שמחון תאר בתדהמה ובשאט נפש את אשר קרא במהלך הלחימה בלבנון בגיליון יום שישי של העיתון לאנשים חושבים (הארץ 18.8.06 ). הוא מצא שם כתבות וצילומים שקשה מאוד מאוד להגדיר אותם כאינפורמציה ופרשנות אובייקטיביות. מאידך כמעט בלתי אפשרי שלא להתרשם שהם מלאי אמפטיה לחיזבאללה.
בני ציפר למשל, קובע שם בבדיחות הדעת, להנאתו ולהנאת מערכת העיתון, שמדינת ישראל יצאה למלחמה לבנון השנייה נגד החיזבאללה פשוט מתוך שעמום וחיפוש ריגושים. הסופר הערבי-ישראלי, סייד קשוע, כותב שם: "עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך אני שמח כשאני שומע שעוד טנק של צה"ל נפגע "...ואני באמת מאמין שככל שישראל תראה פחות מפלצתית, כך הסיכויים להתייחס אליה כאנושית, יותר טובים". על-רקע זה כתב בן-שמחון מאמר (מעריב 24.8.06 ) בו הוא מגדיר את עיתון הארץ בשם: "עיתון בשרות החיזבאללה" ואת הגיליון הספציפי הנ"ל כינה בשם : "גיליון החיזבאללה החגיגי".
אני מתנצל בפני עשרות העיתונאים, הפרופסורים והפובליציסטים הישראלים, שהעוינות, האטימות והטיפשות שלהם בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי אינם נופלים מזו של אלוף ב"ן, שלא הזכרתי את שמם ולא ציטטתי קטעים ממאמריהם.
הייתכן שאותם פרשנים ישראלים אינם מבינים שהמלחמה בטרור היא בעיקרה על התודעה וכתיבתם מסכנת את עצם קיומנו, שהוא גם קיומם, לא פחות מכל פעולת טרור שהיא. האם נדמינו למדינה שהיא מדינת חלם-סדום. חלם בגלל הטיפשות וסדום בגלל האטימות, הרשעות והשנאה העצמית?
