הויכוח על זהות הוועדה שצריכה לחקור את מלחמת לבנון השנייה אינו רלוונטי. גם ועדת חקירה ממלכתית וגם ועדת בדיקה ממשלתית הינן ועדות ממסדיות שלא תהיינה מסוגלות להעמיד לביקורת את הקונספציה ששלטה בממסד הישראלי בדור האחרון ואשר הביאה לכישלון בהשגת יעדי המלחמה.
חודש של לחימה הניב מאה וחמישים הרוגים, ישיבה ממושכת במקלטים והרס רב, אך יעדי המלחמה לא הושגו. כעת הציבור מבקש מהממשלה תשובות. הדיון הציבורי סביב חקירת מלחמת לבנון השנייה מתמקד בשאלה מי צריך לעשות את העבודה: האם תהיה זו ועדת חקירה ממלכתית, או ועדת בדיקה ממשלתית. אכן, לשאלה הזאת יש חשיבות. ועדת בדיקה ממשלתית היא פחות עצמאית, כי חבריה מתמנים בידי השר (או השרים) שהחליטו על הקמתה. סמכויותיה לזמן עדים ולגבות עדויות תלויות באישור הממשלה. בניגוד לוועדת חקירה ממלכתית, אין לה סמכות לתפוס מסמכים.
עם זאת, לוועדת חקירה ממלכתית ולוועדת בדיקה יש מאפיין משותף אחד - הממשלה קובעת את היקף המנדט של שתיהן. הוועדה חוקרת את אשר הממשלה אמרה לה לחקור. מסגרת העבודה של ועדת חקירה ממלכתית ושל ועדת בדיקה ממשלתית נקבעת בידי הגוף העומד לחקירה.
יתר על כן, בשני המקרים מינוי חברי הוועדה הוא בידי אנשי הממסד. השר המקים את ועדת הבדיקה ממנה את חבריה. נשיא בית המשפט העליון ממנה את חברי ועדת חקירה ממלכתית. אפשר לטעון כי נשיא בית המשפט העליון הוא דמות קונסנסואלית, הנהנית מאמון כלל הציבור. ספק אם הטיעון הזה תקף בישראל של 2006.
מן הסיבה הזאת המחלוקת בין אנשי הממשלה, המבקשים ועדת בדיקה נוחה ומקלה, לבין מתנגדיהם, הדורשים ועדת חקירה ממלכתית העלולה לערוף את ראשיהם של אלה שמינוה, אינה רלוונטית. ועדה המוקמת על-ידי הממסד והמורכבת מאנשיו לא תצליח לחקור את הסיבות העמוקות לכישלון בהגנת המדינה ובהשגת יעדי המלחמה.
מטר הטילים על הצפון והכישלון בהשגת יעדי המלחמה בתום שלושים וארבעה ימי קרבות אינם הבעיה. זהו סימפטום בלבד. שורש הבעיה אינו בחוסר מוכנות של צה"ל למלחמה ובניהול כושל של המערכה מול החיזבאללה. הבעיה נעוצה בקונספציה, בתפיסה הגורסת כי ויתורים לאויב - חד-צדדיים, או כתוצאה ממו"מ - עשויים לשפר את שרידותה של ישראל. לקונספציה הזאת היה שותף הממסד המדיני והצבאי הישראלי בדור האחרון.
הקונספציה גרסה כי לאחר נסיגה ישראלית, לאוייב לא תהיה הסיבה לתקוף, ואם יתקוף - ייתקל בתגובה צודקת ורבת עוצמה שתמחק אותו. האפשרות להנחית מהלומת נגד נתפסה כדבר מובן מאליו. ברם, הקונספציה קרסה פעם אחר פעם כאשר האויב, שלא היה אמור לתקוף אחר הסכם שלום/נסיגה - תקף והיא קרסה שוב, כאשר התגובה הצבאית לא הצליחה להדבירו. כך היה לאחר הסכמי אוסלו ובעקבות ההינתקות, כך היה גם לאחר הנסיגה מלבנון. אף על-פי כן, לאחר כל קריסה קמה הקונספציה לתחייה בגרסה אחרת, כאשר בכל פעם תוצאות קריסתה ותקומתה חמורות יותר.
בחינתה של הקונספציה השלטת במדיניות הישראלית בדור האחרון חיונית לשמירת חוסנה הלאומי ולהבטחת קיומה הפיזי של ישראל. לא ימ"חים ריקים, כי אם ראשים נבובים של מדינאים ואנשי צבא מסכנים את שרידותה של המדינה.
לא ועדת חקירה ממלכתית, המתמנה על-ידי נשיא בית המשפט העליון, ולא ועדת בדיקה ממשלתית המתמנה על-ידי חברי הממשלה עצמם, יכולות להעמיד לביקורת את הקונספציה שהדריכה את המדיניות הישראלית בדור האחרון. הממסד אינו יכול לחקור את עצמו.
לכן, כדי לחשוף את שורשי הכישלון הישראלי במלחמת לבנון השנייה דרושה ועדת חקירה מיוחדת, שתתמנה על-ידי הכנסת בשיתוף פעיל של האופוזיציה ותעמיד בסימן שאלה את הקונספציה שהובילה את הממשלות ואת הציבוריות הישראלית בחמש-עשרה השנים האחרונות. לוועדת חקירה כזאת דרושים אנשים מחוץ לממסד שיבואו ויחקרו את הממסד. ספק אם שופטי בית המשפט העליון ונשיאו מתאימים למשימה.
