להימנע ממינוי פרקליט הבית

השמועה אומרת שלראש הממשלה הנבחר כבר יש מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
יכול להיות שזה נכון - אבל צריך לקוות שזה לא נכון.

דב ויסגלס לא יכול להיות יועץ משפטי לממשלה. לא בגלל הסיבות שמנעו בזמנו בעד רוני בראון המיתולוגי מלקבל לגיטימציה ציבורית למינויו, אלא בגלל שלתפקיד הזה צריך להתמנות אדם שאינו מזוהה, באופן כה בולט, אם לא לומר בוטה, עם ראש הממשלה.

בעבר הרחוק, שימשו בתפקיד הזה מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר. כל אחד מן השלושה, גם אם היתה לו השקפת עולם משלו, אף אחד לא ידע אותה. מאיר שמגר - בא מן הצבא; אהרן ברק ויצחק זמיר - מן האקדמיה. אף אחד מהם לא ייצג בעברו מישהו מראשי הממשלה שמינו אותם. לכן הם יכולים היו להתייצב מול ראשי הממשלות - ולנסות לכפות את דעתם בנושאים שונים. בעניין זה, הבולט ביותר היה, כמובן, יצחק זמיר, שביקש להעמיד לדין פלילי את יוסי גינוסר וכמה מחבריו בשב"כ בגין עבירות פליליות שהם ביצעו ב"פרשת קו 300".

לא רבים, מן הסתם, זוכרים את אותה פרשה, אבל מה שחשוב לציין במיוחד הוא שמה שהתגלה במהלכה הוא שאנשים כמו יוסי גינוסר סברו אז, ואני מניח שגם היום יש כמותו לא מעט בשירות הציבורי, שמותר להם לשקר ולרמות ולהטעות ועדות חקירה, ולנהוג, למעשה, כמו בג'ונגל מוסרי, מכיוון שהם מעל לחוק.

יצחק זמיר ודורית ביניש, אז בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה, ביקשו להעמיד את האנשים האלה לדין פלילי. יצחק שמיר ושמעון פרס, שני ראשי הממשלה ברוטציה, במסגרת ממשלת האחדות בשנים 1984-1988, סירבו. חיים הרצוג, הנשיא באותם ימים, העניק ליוסי גינוסר ולחבריו חנינה. עתירה לבית הדין הגבוה לצדק נדחתה ברוב דעות, כנגד דעתו של אהרן ברק. היחיד ששילם בכיסאו היה יצחק זמיר. במהלך לילי מכוער הוא הוחלף ביוסף חריש. לאחר זאת - שום דבר בשירות הציבורי שלנו כבר לא היה אותו הדבר.

פואד בן-אליעזר, למשל, מועמד אפשרי לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ביקש למנות את יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לא פחות. את הגלולה הזאת כבר לא יכלו לבלוע בבית המשפט העליון - ויוסי גינוסר נזרק מכל המדריגות. אולם הסיאוב המשיך מאז אותם ימים - ואף גבר עד כדי מיאוס. הפוליטיקאים לא למדו דבר - ולא שכחו דבר. יצחק רבין מינה את מיכאל בן-יאיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חרף התנגדותו של דוד ליבאי, שר המשפטים שלו, והוואקום הפוליטי רק גבר. בית המשפט העליון מצא את עצמו, שוב ושוב, נגרר אל תוך הביצה הפוליטית, כשהוא מנסה לדחוס נורמות של שלטון הגון בחבורה המאוסה הזאת ששולטת בחיינו.

אם בבחירות האחרונות לראשות הממשלה היה שיעור ההימנעות מהצבעה גבוה במיוחד, אחת הסיבות לכך היא שרוב האנשים כבר לא מאמינים לאנשים האלה. הכל אישי אצלם. שום דבר לא אמיתי. רק אינטרסים אישיים, יצרים, ותאווה לכוח. לא רק הזיגזג קיבל שם רע אצל האנשים האלה. מישהו בכלל עוד מאמין להם? כלום יש אדם אחד שבאמת מאמין ששמעון פרס ואהוד ברק מצטרפים לממשלתו של אריאל שרון, האיש אותו הם השמיצו בכל רחבי העולם באופן הכי שפל שרק אפשר, בגלל אידיאלים כלשהם? האם אברהם בורג מבקש לעצמו את המלוכה במפלגת העבודה משום שיש לו דרך אחרת, חדשה, נקיה יותר, ציונית למהדרין, או בגלל שהוא רוצה לקפוץ מדריגה ולעשות את הריקנות החלולה, את המניפולציה, לאידיאל החדש של עולם הפוליטיקה שלנו?

אין לי ספק, שאריאל שרון הוא האיש הנכון לעמוד בראש הממשלה בימים האלה. שאלת שרידותה של המדינה היהודית, מאז הסכמי אוסלו האומללים, שהניחו לפתחנו מדינת טרור, שמסכנת את עצם קיומנו, היא עתה השאלה המרכזית - ובה יהיה עליו לטפל בכל הנחישות. אבל אסור להניח בצד, גם בימים אלה, שאלות כמו תקינות השלטון, שקיפות, וטוהר המידות. אינני אומר, חלילה, שיש לדב ויסגלס בעיה אתית כלשהי בנושאים אלה, אבל כשמבקשים למנות יועץ משפטי לממשלה, צריך לשמור על המראית של הדברים. דב ויסגלס, פרקליט הבית של אריאל שרון, לא יוכל לקבל החלטות כלשהן מבלי שתקום זעקה גדולה מצד זה או אחר של המפה הפוליטית. נדמה לי, שגם בבית המשפט העליון לא יוכלו לתת להחלטותיו משקל סגולי רב מדי.

מכאן, הצעתי לאריאל שרון, האיש שהערכתי אליו היא רבת שנים: אל תתחיל את דרכך כשאתה נושא על גבך משא שאינך חייב לשאת. גם כך, יש לך די משאות שאתה חייב, בתוקף תפקידך, לשאת. מינוי לא ראוי של יועץ משפטי עלול רק להכביד עליך שלא לצורך ולהכתים את תקופת שלטונך, דבר שאינך ראוי לו.