האלוף אודי אדם התפטר, אך לא היה צריך להתפטר אלא להיות מפוטר. לא היום ולא אתמול, אלא בצהרי יום 12 ביולי, שבבוקרו נחטפו ונהרגו החיילים בגבול הצפון. אינני יודע האם נכשל בניהול הלחימה ובמה נכשל, אך אלמלא היו מנהיגינו עוורים חסרי אחריות, ואלמלא הרשה הרמטכ"ל להטרידו בצהרי אותו יום בענייני הבנק הפרטיים שלו – רב-אלוף שאינו יכול לגעור במזכירתו "לא עכשיו!" – היו אודי אדם ומפקד אוגדה 91, גל הירש, מודחים בו-במקום, בשל התקרית הקשה ובעיקר בשל תוצאותיה.
זה שנים אחדות מתנהל פיקוד הצפון בצל האיום המפורש והממומש, לחטוף חיילים ישראלים. יש לי יסוד לטעון כי סרט הטלוויזיה, שהוקרן לאחרונה, הוא מבוים ומזויף וכי משתתפיו – לרבות אלה הנראים כחיילים הישראלים – הם שחקנים. ואולם, אין ספק שהתמונה המוצגת בו נכונה בכללה: חיזבאללה ניצלו את העובדה שסיור בט"ש נמצא בנקודה "מתה", כלומר כזו שאינה נצפית ע"י כוחות ישראלים אחרים, ועמדה לרשותם שהות מספקת לתקיפת הסיור ולחטיפת חייליו, בטרם הבין מישהו בצידנו כי אירע דבר-מה.
העובדה ש- 6 שנים לאחר-מכן אירע אותו דבר בדיוק, הצדיקה סילוקם של מפקדי פיקוד הצפון מתפקידיהם, בו-במקום וללא שהיות מיותרות. הטענה כי הדחה כזו מערערת את המוראל, בנוסח "אין מחליפים סוסים בעלייה", היא מגוחכת: הלוחמים בשדה אינם מתעניינים בנעשה בפיקוד הגבוה, ואילו הקצינים בדרג הבינוני והבכיר היו דווקא מתעודדים מהידיעה כי על הפקרת חיילים שלמו האלוף ומפקד האוגדה בתפקידיהם.
במלחמת יום הכיפורים הודח אלוף הפיקוד למעשה, בהצבת רב-אלוף חיים בר-לב כממונה עליו, וזכור לי שהדבר לא הותיר שום רושם בקרב כוחותינו (למעשה, הדבר נודע לנו רק בתום המלחמה). לכל היותר, קצינים בכירים אחדים ציפו לקידום אישי בשל השינויים. הטענה כי החלפת מפקד, שר, נשיא, ראש ממשלה או כל בכיר אחר, תערער את המערכת ותפגע במוראל הכוחות, מועלית על-פי רוב ע"י המועמדים להדחה או ע"י הממונים עליהם, החוששים כי האחריות תדבק גם בהם (ולכן טען דן חלוץ את טענת הסוסים בעלייה), או מחשש שההדחה תביא לגילוי דברים מבישים שהוסתרו. כל אנשי המערכת ממתינים בקוצר-רוח לתזוזה מעלה, למקומות המתפנים, ורוחם לבטח אינה נופלת.
כן, היתה זו הפקרת החיילים. עובדה שאין חולק עליה היא, כי הסיור הותקף בהיותו ב"שטח מת", שלא נצפה ע"י כוחות ישראלים אחרים. בדיוק כמו בהר דב, לפני 6 שנים. חיזבאללה, שראויים לציון המשמעת שלהם, תחכומם בניהול לוחמה פסיכולוגית והצלחתם לשמור על רמה גבוהה מאוד של מידור, סודיות וביטחון-שדה, קיימו במשך שנים ארוכות תצפיות קבועות בעין ובקשר, וידעו בדיוק מתי מתחלף גדוד הבט"ש, מהו הגדוד המחליף ומי הם אנשיו – ומכאן גם טיב הכשרתם הצבאית – וכן מי הם מפקדיו ומה מידת הקפדתם על המשמעת המבצעית.
הרי הפרטים מתפרסמים כמעט בחופשיות בתקשורתנו החכמה, ששלטון ופיקוד מטומטמים אינם יודעים לשים לה מחסום, עד כדי פרסום מוקדם כי גדוד נץ, בפיקודו של סגן-אלוף ינשוף, עומד לתקוף בצהריים את הכפר טיז א-חסן ויסייע לו גדוד הטנקים תנשמת, שרק לאחרונה החליף את הטנקים שלו למרכבה סימן 4 ומפקדו הוא סא"ל מיקי בן-קיקי, יוצא סיירת שלדג שעבר הסבה לשריון.
השלטון והפיקוד של צה"ל הניחו לחבורת משפטנים, יחצ"נים ותקשורתנים לדרדר עד לאפס את שמירת סודותינו המבצעיים הכמוסים, בתערובת מבחילה של חופש הביטוי כביכול, תאוות הפרסום של קצינים ואי-יכולת להשליט משמעת מזערית בצבא ובמערכת האזרחית, שכל מדינה נורמלית יודעת לאלצה לפעול למען המאמץ המלחמתי הלאומי ולא לתועלת העיתונאים.
ראינו את האלוף אדם משיב, במהלך המלחמה, לשאלותיו הבוטות של חייל מילואים שחבש לראשו באנדנת-פיראטים כחולה, והאלוף לא העלה בדעתו – כנראה גם לא העז – לסלק את הפיראט המקושט מנגד עיניו, שלא לדבר על חיובו לדבר בנימוס עם המפקד. אלוף כזה אינו מעז להרים קולו ולהשליך לכלא קצין השולח סיור לשטח מת.
כאשר נסראללה נשבע בוקר וערב לחטוף חיילים שלנו, וכבר הוכיח את יכולתו לבצע את איומיו, אין להם לאלוף הפיקוד ולמפקד האוגדה שום תפקיד אחר בעת החלפת היחידות בקו, אלא מעקב צמוד ודאגה ללא הרף כי הכל ילך למישרין. לא קבלות פנים לגנרל טורקי ולא מפגש עם נשות הדסה. לא מסיבת סיום לרס"ר המטבח הפורש ולא הופעה בפני ועדת החוץ והביטחון.
לעומת חובה בסיסית זו, אין ערך לדיונים ארוכים, לכתיבת נהלים שאינם מקוימים בהקפדה ולשאר עיסוקי הביורוקרטיה הצבאית המסורבלת. וגם ללא החלפת היחידות בקו, על המפקדים הבכירים הללו היה לדאוג בשבע עיניים, בכל הימים, שלא תחזור האיוולת הזו של משלוח סיור לשטח מת. מה, אין כוחות נוספים ואין תצפיות? (שמענו שהתצפית הזמנית הוסרה מהמקום יום קודם לכן, כמובן בידיעתו המלאה של חיזבאללה, שצה"ל המסורס אולץ ע"י ממשלתנו החכמה שלא לגעת לרעה בלוחמיו).
יתר על כן, האם אין מסוקי קרב? מדוע לא דאג האלוף – הוא אישית, כי אין לו תפקיד חשוב מזה – לכך שמסוק קרב ילווה כל סיור בט"ש בתקופה כה לוהטת, ויתקוף כל דמות הנראית קרבה לסיור? כאשר חטיפת חיילים היא האיום החמור ביותר, כל צמרת הפיקוד חייבת לטרוח, להתכבד ולעסוק ביציאת הסיורים לדרכם, ולוודא שלא תחזור אותה איוולת. מדוע לא תורגל עד מיאוס נוהל "חניבעל" למקרה חטיפה, ואם תורגל – מדוע הפעלתו לא נעשתה מיד וללא שום תקלה?
כאשר המלחמה תיחקר, תתברר האמת בסיפור שפורסם בתקשורת, בדבר לקיחת הנשק האישי ממחצית חייליו של אותו גדוד בט"ש, לפני בוא מחליפיהם. אם הסיפור הוא אמת, אני מקווה שהכלא הצבאי יארח פרק-זמן ממושך אותו רס"ר נשקיה, או איזה ג'ובניק אחר, שמיהר לביתו על חשבון בטחונם של החיילים.
בשל תפקידים אלה משלם עם ישראל משכורות יפות מאוד למאות קציני הפיקוד, ומבטיח להם המשך חיים ארוכים וסיכוי לקריירה שנייה, בעודם מקבלים פנסיה מגיל צעיר שאין לה מקבילה בשום תפקיד אזרחי. במהלך שירותם הם מקבלים מכוניות צמודות, נוסף לרכבי-שטח מפוארים ומיותרים, מוקפים בפמליות ובלשכות מקושטות עד זרא, ותנאי חייהם רחוקים מההקרבה הרבה שהם משדרים לציבור בראיונותיהם.
אכן, קצין מסור-לתפקידו נעדר רבות מביתו, אך לא פחות ממנו נעדרים נהג אוטובוס, ימאי, רופא מתמחה ובעלי מקצוע רבים אחרים. על הסכנה הנוראה שבה נתון קצין בכיר כזה יום-יום ולילה-לילה, מוטב שלא תספרו לי למען לא אפרוץ בצחוק. כל חייל מילואים מסתכן, במחזור אחד של בט"ש, יותר משמסתכן קצין-מטה ב-25 שנות שירות. מכל מקום, אין תירוצים למי שקיבל על עצמו את האחריות לבטחון המדינה ולשלום חייליו, והיה עליו לעשות זאת עד כלות – או להתפטר בשל העומס הרב.
אינני מכיר אישית את האלוף אדם, אך ראיתיו בהיותו מפקד אוגדה משוריינת והתרשמתי כי הוא מצניע-לכת, רחוק מהתלהמות ורציני, במיוחד בהשוואה לקודמו. למרבה הצער, תכונות אלו לא עמדו לו בשעת המבחן העליון.
יתכן שהאלוף אדם ניהל את הלחימה באופן מעולה, אם כי תוצאות המלחמה מעלות תהיה: האומנם לא ידע את המציאות העגומה בצה"ל, במיוחד בגזרה הצפונית, את היעדר האימון ואפסות הלוגיסטיקה, ומעל לכל את יכולתו של חיזבאללה, ולכן לא התריע בפני הממשלה שלא ליזום מלחמה שלא נכפתה עלינו?
אך האלוף אדם לא היה צריך להגיע לכך, אלא להישלח לביתו בשעה 10 בבוקר היום שבו נחטפו החיילים וחבריהם נהרגו. לצידו, בג'יפ צפוף ולא ברכב השטח המפואר והמיותר, היה צריך לשבת מפקד האוגדה גל הירש, שאחריותו אינה פחותה משל מפקדו – בשל כל הסיבות שצוינו לעיל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
