המרדף המודרני שלנו אחר כסף, חומרנות וצרכנות חומרית הוא למעשה מסע עקר, שקרי ואינסופי שמטרתו הנה למלא חלל חסר בחיינו, שנוצר על-ידי מחסור באהבה ומשמעות לחיים.
במסע אחר הכסף והצמיחה הכלכלית, האידיאולוגיה של 'שוק- חופשי' אומצה ברחבי העולם בלהט של אמונה פונדמנטליסטית בדת. כסף הוא המדד היחידי בה לערך, ודרכיה מאלילות ומקדמות קווי-מדיניות שמעמיקים את ההתפוררות הסביבתית, התרבותית, האישית והחברתית בכל מקום.
הכלים שבהם משמש השוק לחינוכנו, לעיצוב תודעתנו והפיכתנו לחיילי צרכנות ממושמעים הם רבים ומגוונים.
הפרסומות, לדוגמא, מקיפות אותנו במבול יום יומי ואינסופי של שטיפת מוח. אנו מוקפים בהן בכל מקום - בעבודה ובבית, בטלוויזיה ובקולנוע, בעיתון ובדואר, בקניון וברחוב. בכולן יש מסר אחיד שחוזר על עצמו והולם בנו עוד ועוד - "קנו עוד". בסופו של דבר המסר הזה ושטיפת המוח היום יומית מחלחלת לעומק.
בגרמניה חושבים רוב הילדים, שהצבעים של הפרה הנם סגול ולבן, בגלל צבעיה המסחריים של חברת השוקולד. ומדוע קונים לחילופין ישראלים רבים כל כך רכב 4x4, שעולים פי 3 מרכב רגיל וזוללים דלק פי 4?
בניגוד להתמכרויות והתנהגויות אובססיביות אחרות, כלי התקשורת מאשרים, שאנו עושים את הדבר הנכון, מכיוון שהם מתפרנסים ממכירת הפרסומות ומשטיפת המוח הנלווית אליה. אומרים לנו, שכך נהיה מאושרים יותר, נוכל להעניק אהבה יותר, כך נצמיח את הכלכלה...
עקב כך, הפך מחסור בזמן בחברה המודרנית למחלה כרונית ולאחד מסימני ההיכר שלה. אנו עובדים עוד ועוד. עוד שעות, ועוד ימים, על-מנת להמשיך ולעמוד במרוץ הקניות המטורף הזה. אולם ככל שאנו עובדים יותר, בניסיון לקנות עוד מוצרים, לצרוך עוד שירותים, כך יש לנו פחות זמן לדברים האחרים, לדברים האמיתיים. יש לנו פחות זמן למשפחה, פחות זמן לבן/בת-הזוג, פחות זמן לחברים ופחות זמן לדברים אחרים שבאמת אכפת לנו מהם. החברה מידרדרת, ולנו "אין חיים".
התפוררות התא המשפחתי, הוא תוצאה בלתי נמנעת של תרבות הדקדנס הזו. הורים מבלים פחות שעות איכות עם ילדיהם, ובמקום תשומת-הלב החסרה, מנסים ההורים לפצות את הילדים בכסף, לקנות אותם בעוד מתנות ובעוד מוצרים.
שעות העבודה האינסופיות לא תורמות גם במאומה לחיי הזוגיות, ושום חופשה לא תסדיר את הנזק היומיומי, שנגרם ברדיפה אחר הממון בכדי לממן את אותה החופשה. יותר ויותר זוגות צעירים נקלעים לאוברדרפט בניסיון למלא את הבית והחיים במוצרים חדשים שאינם יכולים להוות תחליף לחיים האמיתיים. מתחים במשפחה וגרושים נובעים לא אחת מהמצוקה הכלכלית ומהניסיון למלא את החלל הריק הזה.
בעולם כזה הופכים הילדים כמובן באופן כמעט א-פריורי ליותר ויותר חומרניים - מגיל קטן מאוד הם מהווים מטרה בלתי פוסקת לפרסומות וטרף קל לתאגידים. כשההורים מבלים יותר זמן בעבודה ומערכת החינוך קורסת, הילדים עוברים שטיפת-מוח יום יומית. המפרסמים מקבלים צרכנים ממושמעים לכל החיים ואנחנו מאבדים את הילדים.
מות הערכים - רבים מאיתנו מבכים את מות הערכים. ממפלגות דתיות כש"ס ועד מפלגות וארגוני שמאל בצד השני של המפה הפוליטית. זוכרים את הפרסומת "תהיה אגואיסט"? כשמשדרים לנו, שאנחנו צריכים לדאוג רק לעצמנו, ושכל השאר לא חשוב, אין להתפלא, שתופעות כמו אלימות, ניכור, ואדישות נמצאות בעלייה מתמדת.
כיוון שאנו מודדים את ההתקדמות שלנו בצורה יחסית לאחרים, אנשים ממשיכים להיות תמיד מתוסכלים, כיוון שתמיד מכסחת הדשא של השכן ירוקה וחדשה יותר וההרס החברתי הוא בלתי נמנע.
במצב עניינים מעין זה, מרגישים העניים, שהם בעצם "נעולים מחוץ לגן העדן". הם לא נמצאים במקום שבו כדורים ונערות מפזזים על החוף ומעצי הקוקוס נוטף החלב בשפע. את העסקים השכונתיים מחליפים מרכזי קניות ענקיים שמוציאים את הכסף מהקהילה ומגדילים עוד יותר את הניכור החברתי ואת הפער הכלכלי.
זאת ועוד, תרבות הצריכה הורסת גם את כדור-הארץ ומדלדלת את משאביו. 20% מאוכלוסיית העולם שחיה במערב משתמשת ב- 83% מהמשאבים. אם כל העולם ייצרוך כמו החברה האמריקנית, יידרשו 4 כדורי-ארץ רק כדי לתמוך באוכלוסיה הקיימת. אם אתם רוצים להקטין את 'טביעת הרגל האקולוגית' שלכם, פשוט קנו רק מה שנחוץ לכם.
הניסיון להפוך את תאוות הבצע למדעית
מקצוע הכלכלה משמש לכל הטירוף הזה כמורה. הוא דוגל בערכים מנותקים מהמציאות, ומעצב מחדש את מוסדות השלטון שלנו בדרכים שגורמות לכך שיהיה קשה יותר לפתור את הבעיות הקיומיות ביותר שלנו.
האמונות שהאידיאולוגיה של כלכלת-השוק תומכת בהן מוכרות לכל מי שבקי ברזי השפה העכשווית של הדיונים הכלכליים ואת עקרונותיה ניתן לתמצת באופן שכזה: "צמיחה כלכלית מתמשכת, הנמדדת לפי תוצר לאומי גולמי, היא הדרך לקדמה של האנושות"; "שווקים פתוחים, ללא רסן ממשלתי, בדרך כלל גורמים לחלוקת משאבים בצורה היעילה והחברתית ביותר"; "גלובליזציה כלכלית, המושגת על-ידי הסרתם של מחסומים לזרימה של סחורות וכסף בכל מקום, מדרבנת את התחרות, מגדילה את היעילות הכלכלית, יוצרת מקומות עבודה, מורידה את המחירים לצרכן, מגדילה את מגוון האפשריות של הצרכן, מגדילה את הצמיחה הכלכלית, ובאופן כללי היא משתלמת לכולם";" הפרטה, שמעבירה תפקודים ונכסים מהממשלה למגזר העסקי, מגדילה את היעילות"; "התפקיד העיקרי של הממשלה הוא לספק את התשתית ההכרחית לקידום המסחר ולאכוף את שלטון החוק בנוגע לזכויות קניין וחוזים";
אמונות קנאיות וחשוכות אלה מבוססות על מספר הנחות יסוד המהוות את הליבה המופרכת והשמרנית של תיאוריות הכלכליות הניאו-קלאסית והניאו ליברלית ושניתן להגדירן בערך כך; "בני האדם מונעים על-ידי אינטרס-עצמי, המבוטא בעיקר על-ידי החיפוש אחר רווח כספי"; "הפעולה שמניבה את ההחזר הכספי הגבוה ביותר לפרט או לחברה עסקית היא גם זו שמטיבה ביותר גם לחברה האנושית"; "התנהגות תחרותית היא הגיונית יותר לפרט ולחברה העסקית משיתוף פעולה בין הפרטים לפרטים והין הפרטים לחברה, לכן החברה אנושית צריכה להבנות סביב המניע התחרותי"; "הקדמה האנושית נמדדת בצורה הטובה ביותר בהגדלת הערך של הדברים שהחברים בחברה האנושית צורכים, וככל שההוצאה על צריכה ממשיכה להתקדם היא מגדילה את רמת החיים של החברה האנושית על-ידי כך מעודדת תפוקה כלכלית נוספת".
במילים אחרות, ובשפה גסה, אך מובנת ונהירה יותר, הדוקטרינות האידיאולוגיות האלה מניחות את ההנחות הבאות: "אנשים מונעים בטבעם בעיקר על-ידי תאוות-בצע"; "הדחף הכפייתי לקנות וההתמכרות לתאוות הקניות, מהווה את פסגת הקיום האנושי והוא הביטוי העליון של הקיום האנושי הזה"; "המרוץ הבלתי פוסק אחר ממון ותאוות קניות מוביל לתוצאות חברתיות אופטימליות"; "האינטרס הטוב ביותר של החברה האנושית הוא לעודד, להלל ולתגמל את הערכים הנ"ל".
הכסף ומשמעות החיים
אולם ערעור על הדוקטרינה הזו הפך להיות בימינו ככפירה בעיקר, המעוררת סיכוי להחרמה וצנזורה מטעם חברים למקצוע ועלולה להפוך לנזק לקריירה האישית, ברוב המוסדות העסקיים, הן בממשל והן באקדמיה.
אם לצטט את הסוציולוג האוסטרלי מיכאל פוסי, ניתן לומר שהכלכלה הצטמצמה לכדי "הגנה אידיאולוגית כנגד התבוננות אינטליגנטית ואחריות אזרחית". היא הכניסה ללימודי הכלכלה ברוב האוניברסיטאות אלמנט חזק של הטפה אידיאולוגית שניתן להשוותה להטפת דתית על סף האמונה והריטואל המאגי.
ראייה חלקית, חשוכה, קנאית וחומרנית זו של הטבע האנושי, הטבועה במוניזם החומרני המערבי, כלומר על ההשקפה והאידיאולוגיה של תפיסת העולם כבנוי אך ורק מחומר, מאפשרת לנו בעצם להתחקות אחר הפרדוקס הבסיסי, שעל פיה מגדירה החברה המודרנית את ההצלחה במונחים של עשיית כסף - מספר סתמי, חסר ערך, על חתיכת נייר, מטבע, או על צג המחשב בבית או בעבודה.
ובכן נשאלת השאלה, מדוע? לטעמי, ולדעת רבים אחרים, זו אחת החידות המביכות של החברה המודרנית. הפילוסוף בן זמננו ג'אקוב נידלמן ביטא זאת היטב בספרו "כסף ומשמעות החיים":
"בזמנים ומקומות אחרים, לא כולם רצו כסף מעל כל דבר אחר; אנשים חפצו בישועה, חופש, עוצמה, כוח פיזי, תענוג, פופולאריות, הסברים, מזון, הרפתקה, כיבוש, נחמה. אבל כאן ועתה, כסף - לא בהכרח אפילו הדברים שכסף יכול לקנות, אלא כסף - הוא מה שכולם רוצים. המימוש של אנרגיית המין האנושי מתרחש כעת באמצעות כסף... ולכן , אם מישהו חפץ להבין את החיים, הוא חייב להבין כסף בשלב זה של ההיסטוריה והתרבות".
נשאלת השאלה מאיזה מקור הכסף הזה - המהווה מספר ותו-לא - שואב אנרגיה? המפתח כאן הוא הצהרתו של נידלמן, "המימוש של אנרגיית המין האנושי מתרחש כעת באמצעות כסף". הכסף שואב את האנרגיה שלו מאיתנו. האנרגיה שלו היא האנרגיה שלנו".
בספרם, "כספך או חייך", מספרים לנו ג'ו דומינגז וויקי רובין: "כסף... הוא משהו, שחסר לכולנו פעמים רבות מדי, שאנו נאבקים כדי להשיגו, שבו אנו תולים את תקוותנו לכוח, שמחה, ביטחון, מידת המקובלות בחברה, הצלחה, הגשמה, הישגיות והערך העצמי שלנו."
מעבר למתן מענה לצורכי השרידות וההישרדות שלנו, אנו רגילים לסמוך על הכסף, באופן שיספק לנו את כל הדברים הלא מוחשיים של חיים טובים. אולם אנו נוהגים לשכוח את המציאות הפשוטה, שרק הזיוף של הדבר האמיתי מועמד למכירה. את הדבר האמיתי חייבים להשיג על-ידי השקעה של עצמנו בקשרים אוהבים ודואגים, בלהיות חברים ושכנים טובים, לחיות לפי עקרונות מוסריים, ופיתוח והפעלה של היכולות שלנו בדרכים שתורמות לקהילה.
אבל מומחי שיווק מוכרים ומעבירים לנו מסר תרבותי שונה. הם לא מוכרים סבון כביסה, הם מוכרים קבלה, הם מוכרים הישגים, והם מוכרים עוצמה וערך עצמי. הם לא מוכרים לנו מכוניות, הם מוכרים לנו כוח, חופש, והצלחה - את ההזדמנות להרגיש חי, להרגיש מקושר, וחופשי - את אותה ההזדמנות שאנו כה חושקים וכה רוצים בה. כדי לקנות את מה שהמשווקים מציעים, אנו זקוקים לכסף. כפי שדומינגז ורובין מסבירים:
"כסף הוא משהו שאנחנו בוחרים להמיר בו את אנרגיית החיים שלנו... את הקצאת הזמן שלנו כאן על כדור-הארץ, את השעות של החיים היקרים שיש לנו. כשאנו הולכים לעבודה שלנו, אנו סוחרים באנרגיית החיים שלנו תמורת כסף. אמת זו, בעודה פשוטה, היא מעמיקה".
כסף אינו מספר סתמי אחרי ככלות הכול. זהו הכרטיס שלנו לאותם הדברים, שאנשים תמיד רצו במקומות ובזמנים אחרים. הוא מידה של אנרגיית החיים שהושקעה ברכישתו. הוא הפך לתשובה שלנו לשאלה, "מה הערך שלי"? ולמידה של הערך וההישגים המשותפים שלנו כאומה. התרמות מקצועיות אפילו הפכו את הכסף למדד של החמלה שלנו: "גרום לשינוי. שלח אלינו צ'ק היום." בהגדירנו את עצמנו במונחים של כסף, הפכנו ללכודים במערבולת של הגדלת הניכור מהחיים, ומהטבע הרוחני שלנו כבני אנוש.
