אבא מת בהמתנה להשתלה

שנת תשס"ו הייתה בשבילי שנה מקוללת. היא החלה עם הפרידה מאבא אהוב פעימת הלב שלי. במשך שנה התמודדתי עם העובדה הבלתי ניתנת לעיכול שאבא שלי, נסים פרחי, שוטר לשעבר במשטרת ישראל, מת בהמתנה להשתלת כבד.

כמו אבא מתו בשנת 2005 עוד 85 אנשים שלא נמצא להם תורם. ואני זועמת. זועמת על המדינה שלא מעודדת את אזרחיה לעשות את המעשה הנאצל והחשוב כל כך - לתרום את איבריהם להשתלה לאחר מותם, ולתת לאחרים חיים חדשים.

בשבוע שעבר קראתי ראיון עם אפרת רינות-קורן, שחייה ניצלו הודות לתרומת כבד. "כואב לי לחשוב על הילדים שהתייתמו והנשים שהתאלמנו וההורים שהפכו לשכולים מפני שיקירם לא קיבל את האיבר לו חיכה, שעה שמדי יום ביומו אנחנו קוברים איברים שיכולים להציל חיים". אפרת דיברה עליי.

ביום רביעי ט' בתשרי תשס"ו בשעה 04:40 לפנות בוקר קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים. "אם את רוצה להיות עם אביך ברגעיו האחרונים תגיעי מייד". עזבתי את אבא רק שעתיים קודם לכן.

דהרתי לבילינסון, אבל הגעתי מאוחר מדי. אבא שכב דומם, וראיתי לו את הלבן בעיניים. חיבקתי את אבא ובכיתי כמו שלעולם לא אבכה יותר.

במשך שנה ניסיתי להציל את אבא. זה היה קרב אבוד מראש. אבא רזה כל כך ונראה כמו שלד מהלך. הזמן נקף והתרופות לא עזרו. רק תרומת כבד מן המת הייתה עשויה להציל אותו, אמרו הרופאים. התפללתי לאלוהי כל הדתות שתימצא תרומה. אלוהים הוא גדול ועסוק.

בשבת אבא נלקח במצב אנוש לטיפול נמרץ. הוא שקל 50 ק"ג. ביום ראשון חיברו אותו לזונדה ובקול חלוש הוא התלונן שכואב לו. ביום שני אבא בכה. עד היום, שנה אחרי, אני מתייסרת - למה אבא בכה? כי כאב לו? כי ידע שלא יראה אותי יותר?

כשאבא איבד את ההכרה, ביקשתי ממלאך המוות שישאיר לי אותו עוד קצת. מלאך המוות צחק. שמעתי אותו. קראתי "אבא, אבא" והוא לא ענה. מדי פעם אבא פקח את עיניו, הביט בי ודמעות המשיכו לזלוג מעיניו. ניגבתי לאבא את הדמעות וצעקתי באוזניו בקול רם, שיהיה בסדר. אבא לא שמע. מאחורי הוילון בכיתי ביקשתי לכאוב במקומו.

ביום שלישי חיברו את אבא למכונת הנשמה. אמרו לי שהפך לצמח. צמח?! אבא שלי?! חיבקתי ונישקתי אותו. אמרתי לאבא באוזן שאני אוהבת אותו. הודיתי לו על השנים הנפלאות שהיו לי במחיצתו. אבא היה החומה שלי, מאור עיניי, נשוא הערצתי. זכיתי באבא יהלום - לא הרבה זוכים.

ביום רביעי, יום כיפור בשעה 05:00 אבא נשם את נשימתו האחרונה. בן 64 היה במותו. בשעה 11:00 אבא נטמן בבית העלמין ירקון. עכשיו הוא גר ברחוב שקד, גוש 7, אזור 5, שורה 23 קבר 15. סליחה, אבא, שלא יכולתי להציל אותך.

חלפה שנה. היום, ט' בתשרי תשס"ז, אעלה לקברו של אבא ואבקש סליחה שלא הרבה השתנה מאז שאיבדתי אותו.

בשנת 2006 חולים רבים ממתינים לתקווה שתידפק על דלתם. 546 ממתינים להשתלת כליה, 117 להשתלת כבד, 109 להשתלת לב, 7 להשתלת לב וריאות, 43 להשתלת ריאות וכ-300 להשתלת קרניות. מדינת ישראל נמצאת במקום השני בשיעור המסרבים לתרום איברים במקרים של מוות מוחי.

קטונתי, יתומה שכמותי, מלשפוט משפחות שאיבדו את יקירן ומסרבות לתרום את איבריו. אני רק רוצה שהן תנסנה להיות, לרגע קט אחד, במקומי.

אני יודעת שמסיבות הלכתיות ו/או חשש מעינא בישא, רבים מסרבים לחתום על כרטיס אדי. יש לי שאלה: הם לא מוכנים לתרום איברים לאחר מותם, חס וחלילה, אבל נכון שירצו שיתרמו להם?...לא משנה. רבנים גדולים כמו יהודה עמיטל, שלמה אבינר, יעקב ורהפטיג, שלמה ריסקין, יובל שרלו חתומים על כרטיס אדי. אפשר לקרוא באתר: על תרומת איברים וההלכה.

אני רוצה להודות לכל המשפחות הגיבורות שציוו את איברי יקיריהן להשתלה לאחר המוות. לפני שבועיים קראתי על משפחתו של צעיר בן 17 מנתיבות שירה בעצמו בגלל אהבה נכזבת. משפחתו תרמה את איבריו. 23.8% מבין הממתינים ברשימה להשתלת לב נפטרו בשנה האחרונה.

המעוניינים להצטרף ולחתום על כרטיס אדי - לפנות לטלפון: 1800-609-610 או לאתר:

חתימה טובה.