ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פתח ב- 16 באוקטובר 2006, את מושב החורף של הכנסת בנאום ממלכתי, השזור נימה אופטימית לגבי האפשרות לקידום תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו הבאים:
הזירה הפלשתינית - "אבו-מאזן הוא פרטנר לגיטימי, אנחנו מקיימים מגעים שוטפים איתו ועם אנשיו, ואני מוכן להיפגש איתו באופן מיידי כדי לדון בדרכים להתקדם על-פי המתווה של מפת הדרכים והשלבים הקיימים בה... אני מאמין בכל לבי שהמציאות הזאת אפשרית ".
הזירה הלבנונית - "...אני מבקש לנצל את המעמד הזה כדי לקרוא מכאן לראש ממשלת לבנון פואד סניורא להיפגש איתי במישרין, ולא באמצעות גורמים מתווכים, כדי לכרות שלום בינינו לבין לבנון".
סוריה - "ישראל מעוניינת בהסכם שלום עם סוריה. אך שלום עושים עם מי שמתנער מטרור ולא מארח מפקדות של ארגוני טרור".
הזירה הערבית - "בעולם הערבי קולות רבים המדברים בעד שיתוף פעולה להסדר מדיני... אני מתכוון לנצל כל אפיק של הגיון ושכל ישר בעולם הערבי כדי לתת תקווה לסיכוי לשלום אזורי... מדובר בהתפתחות חיובית וחשובה מאין כמוה, הפותחת בפנינו סיכויים חדשים לעתיד".
בנאומו החשוב בכנסת שם ראש הממשלה דגש על ההזדמנויות לשלום וליציבות במזה"ת, ומעבר לאיום הגרעין האיראני, לא התייחס כלל להתקדרות ענני המלחמה במזרח התיכון, כתוצאה ישירה של מה שנתפס בעולם הערבי כתבוסת צה"ל בלחימה נגד חיזבאללה.
מנהיג איראן עלי ח'מנאי, מדבר בנאום התרסה כלפי המערב על שינוי מאזן הכוחות לרעת ישראל לאחר "ניצחון ההתנגדות הלבנונית", הנשיא אסד הורה לצבאו להיערך לאפשרות של מלחמה נגד ישראל והנשיא מובארק מזהיר מפני "פיצוץ" במזרח התיכון. הערכות גורמי הביטחון והמודיעין בישראל, המצוטטות תדיר בכלי התקשורת, מצביעות אף הן על עלייה בסבירות למלחמה מול סוריה והרשות הפלשתינית ועל תהליך התחמשותו מחדש של חיזבאללה.
הערכת המצב הערבית והערכות הביטחוניות בישראל מזינות זו את זו והופכות לתפיסת מציאות לפיה הנסיבות הנוכחיות מזמנות הזדמנות היסטורית להכריע צבאית את ישראל בשילוב כוחות ערבי. מנהיג החמאס, ח'אלד משעל, מתאר בסעודת שבירת הצום בדמשק (13 באוקטובר) את מצבה האסטרטגי של ישראל בזו הלשון: "ישראל מצויה במצב הקשה ביותר מעודה. אסור, נשבע אני באללה, אסור שנאבד את הזדמנות הפז הזו. ישראל מובסת ואמריקה מסובכת. אנו יכולים לכפות את רצוננו בעת הזו". ולאמירה זו יוצקת תנועת החמאס תוכן בהידוק הברית המדינית והצבאית עם איראן, סוריה וחיזבאללה ומגבירה את מאמץ ההתחמשות ברצועת עזה.
גם את "סימני השלום" מקהיר ודמשק כדאי לקרוא בעין מפוקחת. הן מובארק והן אסד מצהירים על נכונותם לקדם שלום אזורי עם ישראל, אותו הם מגדירים "שלום צודק וכולל", שהוא תנאי מהותי ל"שלום אמיתי". כלומר, הסדר על רמת הגולן לא יסגור את שערי העימות, כל עוד "השלום הצודק", שמשמעותו שיבת מיליוני הפליטים לשטח מדינת ישראל, לא התממש כתביעת הפלשתינים. לאחר הנסיגה מרמת הגולן עשויה סוריה למצוא אמתלה בהתנגדות ישראל לישוב הפליטים על מנת להתנער ממחויבויותיה על פי הסכם השלום.
תמוהה הערכתו הפומבית של ראש הממשלה לפיה ניתן להסתמך על החוליות החלשות באזור, אבו מאזן וסניורה, כדי לקדם הסדר מדיני עם ישראל. שני המנהיגים נתונים לאיום קיומי מבית על מעמדם ו"הוכיחו", כי אינם יכולים, בנסיבות הקיימות, לספק את הסחורה המדינית לה מייחלת ישראל. לא ייפלא, כי סניורה הזדרז לדחות את קריאתו של ראש הממשלה לפתוח במו"מ לשלום והודיע, כי ממשלתו תהיה האחרונה לחתום הסכם שלום עם ישראל.
ראש הממשלה נאלץ לכוון דבריו לקהלי יעד רבים, ובראשם הקהילה הבינלאומית - על מנת להפגין קו קונסטרוקטיבי, מדינות ערב - כדי להרגיע מפני עימות צבאי והגורמים הכלכליים הבינלאומיים - לעודד השקעות בישראל.
ראוי לא להזניח בהקשר זה את קהל היעד הישראלי. אמירת האמת הביטחונית תפגע אולי במידת מה בכלכלה, אך תחזק את כושר העמידה והנחישות של הציבור, שלהם נועד משקל חשוב בחוסן הלאומי ובהרתעה הצבאית ותכין אותו טוב יותר לקראת העימות הבא שיהיה ככל הנראה קשה ומורכב יותר.
