אנו מתכנסים הערב בסימן של שינוי והתחדשות בעולם המשפט. הביטוי הבולט ביותר שלהם הוא בשינויים פרסונליים משמעותיים שהתרחשו לאחרונה בעולם המשפט הישראלי: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק סיים את תפקידו ונשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש קיבלה על עצמה את העול. שני שרי משפטים התחלפו בשנה החולפת: ציפי לבני פינתה מקומה לחיים רמון אשר התפטר, וממלא מקומו מאיר שטרית חזר לכהן במשרה זו לאחר כארבע שנים של התאווררות. יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט וחברי הוועדה התחלפו. בשנה הקרובה תתחלף הנהגת לשכת עורכי-הדין. אנחנו נסיים את תפקידנו בקיץ ואחרים, בוודאי טובים מאיתנו, יחליפו אותנו.
השינויים הללו מתרחשים במקביל לאירועים מדיניים, חברתיים וכלכליים סוערים: בחירות לכנסת, ממשלה חדשה, הינתקות, מלחמת לבנון השנייה, איום גרעיני אירני. לא משעמם פה. על-רקע זה מנסות מערכת המשפט וקהילת המשפט בישראל לשמור על שפיות, על דרך, על נאמנות לערכי היסוד, לקיים את חובותינו כעוגן מייצב של הספינה הישראלית השטה על מים סוערים.
בהתחשב בנסיבות, ההצלחה של מערכת המשפט במילוי תפקידה היא מרשימה ביותר. והדבר בא לידי ביטוי הן באמון הרב שהציבור רוחש למערכת הזו, והן בציפיות - לעיתים המוגזמות - של הציבור ממערכת זו. אבל גם מערכת המשפט ניצבת - כמו תמיד - בפני אתגרים קשים מאוד. היא תיבחן ביכולתה להתמודד עם אתגרים אלו. כשבאים להתמודד עם האתגרים העיקריים של המשפט הישראלי עומדות לפנינו בדרך-כלל החלופה הקלה והשגויה למול החלופה הקשה והנכונה. לעיתים קרובות הפיתוי רב לבחור בחלופה הקלה והשגויה, למצוא פתרון תעלול, הוקוס פוקוס, כדי שהבעיה תיעלם. ובדרך כלל את המחיר אנו משלמים כולנו במוקדם או במאוחר. אני מבקש להתייחס לשלושה נושאים מרכזיים שבהם לעניות דעתי יבחן המשפט הישראלי בשנים הקרובות: העומס על מערכת המשפט, הקפדה על שלטון החוק, ועצמאות המשפט.
מילים כמים נשפכו בשנים האחרונות על העומס המוטל על בתי המשפט, על הקושי שבהתמודדות עם עומס רב זה. אין ספק, 600 שופטים אינם יכולים להתמודד עם מיליון תיקים חדשים בשנה. הפתרון הקשה והנכון הוא תוספת שופטים על-מנת שיוכלו להתמודד עם היקף ההליכים בישראל. כל פתרון אחר יכול להקל זעיר פה זעיר שם. אבל רק תוספת משמעותית של שופטים, יחד עם רה-ארגון ברוח ועדת אור, יכולים להביא לפתרון חלקי או מלא של הבעיה. כמובן שתוספת שופטים מחייבת גם מבנים לשכות וכוח עזר. אין מנוס מאלו. ומערכת המשפט נושאת את עצמה, והמדינה איננה צריכה לסבסד אותה.
אבל, במקום ללכת בדרך המלך, קשה וארוכת טווח ככל שתהיה, אנחנו מחפשים בשנים האחרונות פתרונות קסם שאינם מניבים תוצאות. לחץ בלתי סביר מופעל על שופטי כל הערכאות לסיים תיקים. לעיתים קרובות הלחץ שמופעל עליהם גורם להם להפעיל לחץ בלתי סביר על הצדדים המתדיינים. במשוב שערכנו, ותהא דעתו של כל אחד מאיתנו עליו אשר תהא, אובחנה הבעיה הזו באורח סטטיסטי מובהק.
בנוסף, בשקט בשקט בלי שממש שמנו לב עברו תקנות מומחים. לתקנות אלה אין אח ורע במדינות מתוקנות. בתקנות אלה מועברת הסמכות השיפוטית דה פקטו - לידי המומחה שממנה בית המשפט, כאשר השופט ממלא תפקיד של במאי או מפיק, אבל הלכה למעשה ניטלה ממנו הסמכות להכריע. כן גם ניהול חקירותיהם של עדים מומחים עבר לידי המומחה הממונה על-ידי בית המשפט. מומחה כזה אינו יודע איך מנהלים חקירות, מה מותר ומה אסור בחקירות, מה קביל ומה לא קביל. אבל ההליך מתנהל בפניו. זמן שיפוטי נחסך. אבל זה איננו הליך שיפוטי ראוי. הוקוס פוקוס. ועל סדר היום הצעה להטיל אגרות על בקשות ביניים. כאילו לא די באגרות הכבדות שמשלמים מתדיינים אזרחיים (בשיעורים שאין להם אח ורע ברוב מדינות העולם), עכשיו מציעים להטיל עליהם קנסות מראש אם יעזו להגיש בקשות ביניים.
עם כל הכבוד, הדבר מבטא חוסר הבנה של ההליך השיפוטי האזרחי, שבו בקשות ביניים יכולות במקרים לא מעטים להכריע את גורל התיק. אבל יש מי שמבקש להפחית את מספר בקשות הביניים בכל מחיר. האם ראוי או רצוי להקטין את מספרן של בקשות הביניים? גם המוצדקות? האם מוצדק לקנוס על בקשות לעיקול, לעיכוב יציאה, לצו מניעה זמני? האם רצוי לדלג על גילוי ספציפי, על מחלוקות בענייני שאלונים, ועוד ועוד, וללכת ישר להוכחות שיכלו להתייתר במלואן או בחלקן לו נערך גילוי נאות? עוד הוקוס פוקוס. בהשוואה להליכים אזרחיים במדינות אחרות, אנחנו חסרים בקשות ביניים. למשל, אצלנו יש רק מחיקה או דחייה על הסף. ברוב מדינות המשפט המקובל, יש גם הליך הפוך של בקשה לפסק-דין על הסף (summary judgment), שעשוי לקצר משפטים.
לפני כשלוש שנים הופעלה בבתי משפט השלום בישראל, למרות מחאות של עורכי הדין מכל הקצוות ומכל הזרמים, משמרת שנייה. היא הופעלה - כך על-פי ההצהרות - לתקופת פיילוט של שנה אחת בלבד. אבל בישראל אין יותר נצחי מן הזמני. ולמרות שהמשמרת השנייה נכשלה כישלון חרוץ ועל-פי הסטטיסטיקות תנובתה היא כרבע מתנובת שעות השיפוט המקובלות, עולם כמנהגו נוהג. גם שופטי בית משפט השלום רואים במשמרת השנייה מושבת עונשין המיועדת רק לשופטים חדשים על-מנת שייחלצו ממנה מהר ככל האפשר.
ועכשיו על הפרק גם הצעה לקיצור דרך במערכת ההוצאה לפועל. מערכת חשובה מאין כמוה שקרסה זה מכבר ואיננה מתפקדת כיאות. במקום למצוא את המשאבים הדרושים למערכת זו (שגם היא נושאת את עצמה) ולהפנות אליה כוח אדם בהיקף וברמה שתאפשר תפקוד הולם, מוצע לבטל את פקודות המאסר עד 500,000 ש"ח כדי שרק זוכים עשירים יוכלו להיעזר באמצעי היחיד המאפשר גבייה מחייב מתחמק. מוצע גם מסלול של הוצאה לפועל עד שלושים אלף ש"ח (מרבית התיקים בהוצאה לפועל) ללא שכר טירחת עורך-דין. מי ייעץ לזוכה האומלל המבקש לממש זכותו? פקידי ההוצאה לפועל? כדאי שהמדינה תכין ביטוח אחריות מקצועית בהיקפים משמעותיים מאוד. אבל סביר שזוכה נבון יבחר לקבל יעוץ מקצועי, מכיוון שמלאכת ההוצאה לפועל היא מלאכה מקצועית. אלא שהחייב לא יצטרך לשאת בנטל הזה. והזוכה, אם יזכה לראות משהו, יאלץ לגרוע ממשהו זה את שכר הטרחה שישלם.
התעמרות בעורכי-דין היא פופוליסטית וזוכה לכותרות. אבל למה להתעמר בזוכים? רובם זוכים בסכומים קטנים והם עצמם אנשים "קטנים" או בעלי עסקים קטנים. מדוע לפגוע בהם? גם בעניין זה מן הראוי ללכת בדרך המלך ולמצוא פתרונות של ממש ולא פתרונות של הוקוס פוקוס.
למשפט הישראלי הישגים משמעותיים מאוד בשמירה על שלטון החוק וזכויות היסוד בנסיבות מורכבות מאוד. בשנה האחרונה עמדה מערכת המשפט בפני מבחן קשה בנושא ההינתקות. טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה כאשר הנחה את גורמי אכיפת החוק לאפשר למתנגדי ההינתקות להביע את דעתם בדיבורים (להבדיל ממעשים עבריינים) תוך מתיחת גבולות השיח הציבורי באופן מירבי. כך ראוי שתנהג מדינה דמוקרטית המקדשת את חופש הביטוי. צריך לקוות שהתנהלות נבונה ואחראית זו גרמה לחלקים בציבור הישראלי, בייחוד מתנגדי ההינתקות, אשר הרבו למתוח ביקורת על זכויות היסוד הרחבות הנוהגות בישראל, ועל חופש הביטוי הרחב הנוהג בישראל, לשנות את דעתם. אפשר לקוות שגם הם הבינו שהגלגל הוא עגול, וזכויות שאתה מבקש למנוע מאחר, הן זכויות שאתה תבקש לעצמך במועד זה או אחר.
ועם זאת בתחום שלטון החוק ואכיפתו בישראל מתנוססים שני דגלים שחורים ובעיתיים מאוד: עורכת הדין טליה ששון חקרה לבקשת הממשלה את פרשת המאחזים הבלתי חוקיים. הממשלה קיבלה את הדוח שלה, אישרה אותו, ואף הקימה ועדת שרים לטיפול בנושא זה. אך, למרות שחלפה שנה ומחצה - דבר לא קרה. מטעמים מובנים אינני רוצה להתייחס להיבטים המדיניים של תופעה זו, ואבקש להצטמצם רק להיבטים המשפטיים. על-פי הדוח של טליה ששון בשטחים יש כ- 105 מאחזים בלתי חוקיים, שעצם קיומם הוא התרסה כנגד מערכת השלטון בישראל ושלטון החוק. ולמרות כל אלה, נמנעת מערכת אכיפת החוק מלנקוט בצעדים המתחייבים לסילוקם של מאחזים אלה. מתקבל הרושם שמערכת אכיפת החוק חוששת מאלימות ואמינותה מתכרסמת. הנזק שנגרם למשפט הישראלי, לאמינותו, לתדמיתה של ישראל כמדינה שומרת חוק, כבד ביותר. על מערכת אכיפת החוק לפעול בעניין זה ללא דיחוי.
בשנים האחרונות התברר שישראל איננה מסוגלת להתמודד כראוי עם עבריינות, ובעיקר אלימות, בקרב שוטריה. הדבר בא לידי ביטוי בולט בדוח שפרסמה המחלקה לחקירת שוטרים על אירועי אוקטובר 2000. למרות המסקנות של ועדת אור, למרות שדובר בקטילה של שלושה עשר אזרחים ישראלים, רובם קטינים, נכשלה מח"ש - לדבריה - כאשר לא הצליחה לפענח מי אחראי למותם של קרבנות אלה. לו היו אזרחים יהודים בצרפת עורכים הפגנה פרועה ומשטרת ההפגנות הצרפתית היתה קוטלת שלוש עשרה מהם, האם היינו מוכנים לקבל שמחלקת החקירות איננה מצליחה לפענח מי הם האחראים? האם לא היינו רואים בדוח כזה טיוח?
דוח החקירות של מח"ש בעניין אירועי אוקטובר היה רק זרקור שהאיר תופעה קשה מאוד שאיתה אנו משלימים שנים רבות. עוד זכורה אלימות המשטרה בהפגנות הסטודנטים. בשנה האחרונה ראינו בטלוויזיה כיצד חבורת שוטרים מכה רופא שבא לסייע לנפגע בתאונה. אף שוטר לא הועמד לדין. בימים האחרונים השתוללו שוטרי מג"ב ביפו ובחולון הרגו ופצעו. מח"ש חוקרת.
מדוע אנו מטפלים בנושא בצורה כזו? מדוע מגנה מערכת אכיפת החוק בצורה כל כך מוזרה אבל החלטית על תופעה מזעזעת זו? האם לא ברור לכולנו שכאשר שוטרים מרגישים שהם פטורים הלכה למעשה משבט המשפט הפלילי על חריגות משמעותיות, מוביל הדבר בהכרח להתרחבות התופעה? האם איננו מבינים שבחשיפה ובטיפול שורש בתופעות כאלה, אנחנו יוצרים משטרה בריאה יותר וחזקה יותר?
חברה דמוקרטית חזקה, היא חברה שבה לבעלי המקצועי המשפטי, עורכי דין בכל המגזרים, יש מעמד עצמאי וחזק. רק עורכי דין המרגישים שהם אינם תלויים בשלטון, ושאינם צפויים לפגעי השלטון, יכולים למלא את תפקידם החיוני בחברה חופשית ודמוקרטית. לכן, ברוב המוחלט של המדינות הדמוקרטיות החופשיות, המקצוע הזה הוא עצמאי, מסדיר ומנהל את עצמו. כל פגיעה באבני היסוד של עצמאות המקצוע בישראל, היא פגיעה ישירה בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובמעמדן של זכויות היסוד בה.
בשנים האחרונות אנחנו נתקלים יותר ויותר בניסיונות לפגיעה בעצמאות המקצוע. יש ניסיונות חוזרים ונשנים לכרסם בחיסיון של עורכי-דין. לאחרונה בהצעת חוק שבה מוצע לבטל את החיסיון במקרים של חשד להלבנת הון. יותר ויותר אנו נתקלים במקרים של חקירות של עורכי-דין על תיקים שבטיפולם (לא על חשדות שהם עצמם עברו עבירות), באופן שגורם, מרצון או שלא מרצון, להטלת מורא על עורכי-דין במילוי תפקידם. חלק מפעולות אלו מתנהלות שלא על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. כך גם יש מי שמבקש לפגוע בעצמאות הדין המשמעתי, שהוא אבן הפינה של עצמאות המקצוע, למרות שלשכת עורכי-הדין הציעה מיוזמתה פתיחת ההליך לציבור (במקרים שאין בהם פגיעה במידע חסוי של הלקוח) ותיקונים נוספים. אני מקווה שהניסיונות הללו לא יצלחו. לא על נפשנו או הכנסתנו אנחנו מבקשים להגן כאן. אלא על עצמאות המקצוע שבלעדיו ישראל איננה חברה חופשית.
אנחנו מתברכים היום בהענקת פרס הלשכה לנשיא היוצא של בית המשפט העליון אהרן ברק. לכולנו הזדמן כבר לומר את שבחו, בפניו ושלא בפניו. בחייו המקצועיים שילב הנשיא ברק לימוד, הוראה ומחקר יחד עם עשייה משפטית ושיפוטית. היקפן מתחרה רק עם עומקן. הוא תלמיד חכם שהיה לאחד מגדולי הפוסקים בהיסטוריה של עם ישראל. הוא הראה שיש נביא בעירו. הוא פורש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון. אבל אינו פורש מן המשפט הישראלי, מן החברה הישראלית ומחיי הציבור בישראל. בשנים הרבות שבהן כיהן בתפקידים ציבוריים בישראל רכש מעמד נדיר ומיוחד. איננו נפרדים ממנו. אנו חבים תודה עמוקה והוקרה לאהרן ברק. על תרומתו עד כה. לכן אנו מעניקים לו את פרס הלשכה. אך בד בבד אנו מביטים, בציפיה ובתקווה גדולה, להמשך פעילותו ותרומתו למשפט הישראלי ולחברה הישראלית.
הנשיא ברק חיזק והעמיק את השורשים של המשפט הישראלי ועיצב אותם באורח ליברלי נאור ואנושי, שהוא המשכה האמיתי של מורשת ישראל. בנסיבות חיינו הסוערות לא היה הדבר קל בעת יצירתו ולא יהיה זה קל לשמרו. מורשתו של הנשיא ברק תיבחן בהמשכיותה. וחזקה על בתי המשפט שימשיכו להאיר את הדרך לשמירה על אופייה של ישראל ברוח מורשת הדורות של בית המשפט העליון ובמיוחד של אהרן ברק.
אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו כדי לברך את הנשיאה הנכנסת של בית המשפט העליון השופטת דורית ביניש. השופטת ביניש מביאה עמה לכס הנכבד הזה, הישגים רבי משמעות כפרקליטה בשירות המדינה, כפרקליטת המדינה וכשופטת. היא הוכיחה את מחויבותה המוחלטת לערכים הבסיסיים של מדינת ישראל. אין לאיש ספק שהיא תמלא את התפקיד בעתיד, כמו בעבר, באורח מרשים, תוך שמירה על המסורת שנתגבשה בו והתאמתו לצרכי השעה. קהיליית המשפט בישראל תעמוד לצידה ותסייע לה ככל יכולתה בתפקידה החשוב.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
