ארבעת המתחסדים

שר האוצר, אברהם הירשזון, נראה השבוע מדושן מעונג בשל הצטרפותה של סיעת ישראל ביתנו לקואליציה. בזכות אביגדור ליברמן ואחד-עשר הגמדים הצועדים אחריו כסומים במסדרונות משכן הכנסת, אנשים שרק לעיתים רחוקות מפגינים כושר מחשבה עצמאי, יוכל הירשזון להעביר ללא קושי את תקציב המדינה, שבמסגרתו יוסיף לשמור על האינטרסים של בעלי ההון והמקורבים לצלחת השלטון, בהנחיית אדונו הוותיק, ראש הממשלה אהוד אולמרט. לזקנים, מוכי הגורל, הנכים והפגועים למיניהם יישארו - כמו תמיד - רק הפירורים.

תכונה זו של נאמנות עיוורת לאולמרט קיימת בהירשזון שנים רבות, מאז התוודעו השניים זה לזה בהסתדרות העובדים הלאומית והחלו לפסוע בצוותא בדרכים עקלקלות, לעיתים עוקפות חוק, וביצעו קומבינות פיננסיות בכספי החברים התמימים. לפני זמן לא רב חלה תפנית היסטורית-לכאורה ביחסיהם, כששר האוצר חלש האופי התנער מחברו הוותיק בכל הנוגע לדוח החמור של מבקר המדינה על שורת המינויים הפוליטיים אשר בוצעו ברשות לעסקים קטנים בתקופת כהונתו של אולמרט כשר התמ"ת.

אחד המינויים היה של לילי נחמיה, חברתו-לחלק-מהחיים של הירשזון, האלמן המבוקש. המבקר לא חסך את שבטו מהמינוי הזה, אך להירשזון המתחסד זה לא הפריע להכריז שכל העניין כלל אינו נוגע לו. אדון הירשזון, ג'נטלמן אמיתי איננו מתנער מחברתו-לחיים. דע לך שגם אולמרט לא אהב את עריקתך מקבלת אחריות, ואין לי ספק שבהזדמנות הראשונה הוא ייפרע ממך על כך.

אך אם הפגין כאן הירשזון עצמאות מאולמרט, זו רק עצמאות מדומה. הוא מבין היטב שאם ראש הממשלה יסיים את כהונתו בשל מעשי השחיתות החמורים שבהם הוא שקוע עד מעל לצווארו, הוא עצמו ייפול בעקבותיו וייאלץ להיפרד מכיסא שר האוצר, התפקיד שהוא כה אוהב. זו הסיבה לכך שבימים האחרונים הוא נזעק להכריז בקול ניחר שהוא משוכנע מעל לכל ספק שאולמרט לא עבר כל עבירה בפרשת המכרז של בנק לאומי, שהיה תקין לחלוטין.

מאין יודע הירשזון שאולמרט, שכיהן לפניו כשר האוצר, חף מעוון בפרשה הזאת? סימכו עליו: הוא בדק וחקר וגבה עדויות מכל המעורבים בפרשה, לרבות ממחותנו של אולמרט, עורך הדין פרופ' יוסי גרוס, שהשתתף בעצמו בחגיגת המכרז בבנק לאומי. אך אם הירשזון משוכנע כל כך בניקיון כפיו המזוהמות של אולמרט, מדוע פועלים מאחורי הקלעים שליחים מטעמו, שמנסים לשדל את החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה, לא להוסיף על עדותו המפלילה נגד אולמרט מעבר למה שכבר גילה לחוקרי משרד מבקר המדינה.

בכלל, בימים אלה הירשזון חי, בועט ומשמיע קול. ביטחונו העצמי מרקיע שחקים. מי מאיתנו עוד זוכר שרק לפני חודשים ספורים הוא בישר לאומה בפנים חיוורות שגורמים מסוימים, שבשמם לא נקב, מאיימים עליו. בשעתו פנתה עמותת אומ"ץ אל היועץ המשפטי לממשלה ודרשה שיורה לשר האוצר לפרט את שמות המאיימים, או לפחות לספק רמז לזהותם, כדי שניתן יהיה להפעיל את גופי אכיפת החוק כנגדם. חרף התחייבויותיו החגיגיות להתלונן במשטרה, הירשזון נמנע מלעשות כן עד עצם היום הזה, אולי משום שמדובר בלא יותר ממהתלה דמיונית, שנועדה אולי להציג אותו כלוחם אמיץ נגד כוחות הרשע, אבל בפועל הציגה אותו כשוטה העיירה.

אין סיבה שנפטור את הירשזון מדין וחשבון ציבורי בפרשה זו: או שיתלונן, או שיחזור בו מדבריו; בשום מקרה לא ייחלץ מכך בטוב: אם סיפור האיומים והסחיטה אמיתי, ובכל זאת הוא העדיף לא להתלונן, המשמעות היא שיש לנו שר אוצר פחדן. אם הסיפור מדומה, יש לנו שר אוצר שקרן.

בדרך כלל אני נמנע מלחדור לעסקי בני המשפחות של אישי ציבור, כל עוד אין לכך השלכה על התנהלותם הציבורית. במקרה של הירשזון, המצב שונה. בנו הבכור, עופר, היה מעורב לפני כמה שנים בתסבוכת כלכלית וצבר חובות גדולים, חלקם לבנקים. אביו, שכיהן אז כיו"ר ועדת הכספים בכנסת, לא חשב לפסול את עצמו בעת דיונים בוועדה בנושאים הנוגעים למגזר הבנקאי. לא ברור כיצד נפתרו בעיותיו של עופר הירשזון, ואיזה בנק סייע לו בשקט, אך צא ולמד שאביו אינו נרתע כיום ממגע קרוב ובעייתי עם נושיו של בנו.

בסוף-השבוע שעבר נתפס בנו הצעיר של הירשזון, ברק, כשהוא נוהג בשכרות. כשהשוטרים ביקשו ממנו את מסמכיו, הוא שאל אותם האם הם יודעים מי הוא ומי אביו. הם ידעו - ולא התרשמו כל-כך. ברק שמר על זכות השתיקה מול התקשורת, אך דובר משרד האוצר ידע לספר לאזרחי המדינה שהבן הצעיר לבית הירשזון שיתף פעולה עם המשטרה. נקווה שבהתנהלותו העתידית תרחק דרכו מזו של אביו.

אחרי שקראתי בימים האחרונים את הריאיונות החושפניים שהעניקה עליזה אולמרט לתקשורת, ריאיונות שבהם ניסתה לגונן על בעלה ולהסיר מעל עצמה כל חשד של קבלת כספים שלא כדין, החלטתי להיענות לאתגר ולהציג לה צרור של שאלות נוקבות. אשמח מאוד אם תשיב עליהן. מי יודע, אולי אשתכנע שמה שעיתונאי החצר של בעלה כותבים עליה בהלל הוא נכון, והיא אינה מה שאני חושב שהיא באמת.

1) האם, לדעתך, הוענק לבעלך בצדק התואר "הפוליטיקאי המושחת ביותר במדינה" בסקר שנערך לקראת הכנס החברתי בשדרות? ואם כך הדבר, האם אינך שואלת את עצמך מדוע אזרחי המדינה רואים בו אדם מושחת כל-כך?

2) האם ידוע לך שבעלך הוא מיליונר? האם דיווח לך על ההיקף האמיתי של ההון שצבר במהלך שנות כהונתו כנבחר ציבור?

3) האם את סבורה שהמחירים ששולמו במרוצת השנים עבור ציוריך היו מחירים ריאליים? האם ייתכן שחלקם נמכרו במחירים מופקעים, הרבה מעבר לערכם המשוער, לאילי הון שעמדו בקשרים עם בעלך, בתקווה שהדבר ישתלם להם?

4) האם שאלת את עצמך מדוע בעלך לא מגיש נגדי תביעת לשון הרע למרות שבמהלך השנים כתבתי דברים חמורים ביותר על התנהלותו הציבורית והאישית?

5) האם שאלת את עצמך מדוע חבריו הקרובים ביותר של בעלך הם אילי הון מקומיים וזרים, אשר סייעו לו להתעשר, וקומץ עיתונאים בכירים שמגוננים על מעשי השחיתות שלו?

6) מדוע היית שותפה לקומבינה שעשה בעלך בנכס שהיה שייך לך? מדוע לא הוטרדה מנוחתך כשהיית עדה לכך שבעלך מוכר דירות ביוקר, מעל למחירי שוק, וקונה דירות בזול, מתחת למחירי השוק, כלומר מקבל לכאורה שוחד?

והערה אחרונה: גברת אולמרט, החוק הישראלי קובע שאדם שיודע על ביצוע עבירה ואינו מדווח עליה לרשויות, הוא למעשה שותף בה. צר לי לומר לך שאת שותפה לשורה של עבירות שביצע בעלך, בנוכחותך או בידיעתך.

למען גילוי נאות, אקדים ואומר שבעבר הרחוק שררו יחסי ידידות ביני לבין שר התשתיות, בנימין (פואד) בן-אליעזר. הכרתי אותו לאחר שחרורו מצה"ל, בתום שירות רב שנים, כשחיפש את דרכו בחיים האזרחיים, ולפחות כלפי חוץ התנהל ביושר כפיים תמים. אולם, כשהתגלגל לעולם העסקי, ואחר-כך לפוליטיקה, התרחקנו זה מזה, אחרי שנוכחתי כי ששלטון החוק אינו נר לרגליו. בתחילה הוא הסתבך בעבירות מס, ואחר-כך חצה את קווי החוק בנושאים אחרים.

במקום לפעול כמקובל בקרב אילי ההון - לצבור ממון ואחר-כך להתקרב לשלטון - החליט פואד לצבור ממון כשהוא חלק מהשלטון, במסגרת פעילותו בכנסת ובממשלה. את האפיק הזה סלל לראשונה אהוד אולמרט, שנכנס לכנסת כעורך-דין בעל הכנסות קטנות ושירת את חשבונות הבנק שלו ושל לקוחותיו יותר מאשר את הציבור. פואר ניסה ללכת בדרך זו, ואכן עשה זאת בהצלחה, אם כי לא בקנה המידה של אולמרט.

את צעדיו הראשונים בשדה הפוליטי עשה פואד כבכיין עדתי במפלגת תמ"י של אהרון אבו-חצירה הזכור לרע. אחר-כך החליט להפוך למלכתי וחבר אל עזר ויצמן המנוח להקמת מפלגת יחד, אשר נתמכה על-ידי איל ההון רמי אונגר, שהפיק גם תועלת עסקית מפעילותם הציבורית.

מאז שהגיע לתחנתו הפוליטית הנוכחית, וכנראה האחרונה, מפלגת העבודה, עקבתי בדאגה גוברת אחר תהליך הסתאבות הבלתי-נלאה של פואד. הבנתי, למשל, איך סביבתו המשפחתית מתעשרת, בין היתר בזכות קשר עסקי בעייתי שנקשר בין אחד מבניו לבין בנו של ראש מועצת הוד-השרון לשעבר, עזרא בנימיני, מושחת מוניציפלי ותיק, בעל קבלות.

בשעתו פנתה עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, בדרישה שיעמיד את פואד לדין בגין ביצוע כמה עבירות על החוק במהלך תקופת כהונתו השנויה במחלוקת כשר הבינוי והשיכון, אך בן-יאיר דחה את בקשתנו. פואד עצמו ניסה - לשווא - להתקרב אלי מחדש באותה התקופה.

את ההוכחה הניצחת לכך שמבחינת פואד, בעלי האמצעים מקדשים את המטרה, קיבלנו במהלך המאבק האומלל בינו לבין אברום בורג על ראשות מפלגת העבודה. ואת ההוכחה הניצחת לנטייתו להתבטל בפני בעלי שררה קיבלנו בימי כהונתו כשר הביטחון, כשהפגין נאמנות לראש הממשלה שרון, שזלזל בו וכבל את ידיו בעשייה הביטחונית.

על פואד ניתן לומר: "אוהב מתנות יחיה"; שהרי הוא אף-פעם לא נחשף כמי שמחזיר מתנות, וגם אף לא כמי שמעניק מתנות יקרות על חשבונו. כך, למשל, לפני יותר משנה הגישה עמותת אומ"ץ תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת בעניין נסיעתו למונקו, שם זכה לאירוח מפואר על חשבונו של המיליונר אהרון פרנקל. פואד טען בפני הוועדה כי מדובר במתנה שקיבל מחבר וכי לא השתדל בעבר למען פרנקל במערכות השלטון, אבל טענתו נדחתה, והוא ננזף על ידה. בעקבות הנזיפה, פנינו אליו בדרישה שיחזיר את תמורת המתנה, אבל הוא התחמק. רק אחרי שהגשנו עתירה לבג"ץ בעניין, הוא התרצה והחזיר חלק מתמורת המתנה.

לפני זמן לא רב פיטר פואד את חשב משרד התשתיות בעקבות דוח חמור שפרסם האחרון, בו הוצג החשד שפואד הוציא אלפי שקלים מתקציב המשרד לצורך רכישת מתנות. בעקבות פנייתנו, הפיטורים בוטלו.

מלחמת לבנון השנייה העניקה לפואד הזדמנות לאמץ אמות מידה מוסריות ולחשוף את מחדליהם של אולמרט ועמיר פרץ. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. במקום לפעול להחלפתו של פרץ חסר הניסיון, שישיבתו במשרד הביטחון מחבלת בהתנהלות המדינה, פואד העדיף לתקוף את דן חלוץ, הרמטכ"ל. לאור כל זאת, לא הופתעתי מכך שהוא הפך לבסוף לבן-ברית מוצהר של אולמרט ופועל להציל את הקואליציה בכל מחיר, ובגלל זה גם במחיר צירופו לממשלה של אביגדור ליברמן, אדם שערכיו אינם עולים בקנה אחד עם אלה של מפלגת העבודה. ערכים ועקרונות מעולם לא עניינו את פואד: את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה הוא שכח, ואת הבטחותיו לבוחר הישראלי הוא הותיר בערבות סיביר, במסעותיו כשר התשתיות.

בישיבה הראשונה בכהונתה של הוועדה לביקורת המדינה, שבה נכחתי לפני חודשים ספורים, לא יכולתי שלא להתרשם לחיוב רב מהתנהלותה הנמרצת של יו"ר הוועדה, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מסיעת ישראל ביתנו, בעניין עסקת מכירת נמל יפו. היא שלטה ביד רמה בישיבה, שבה השתתף מבקר המדינה, ונהגה בחברי הוועדה כמנהג גננת מיומנת בילדי הגן.

אבל בישיבה הבאה של הוועדה, שדנה בהמלצת מבקר המדינה להעביר מתפקידו את מנכ"ל חברת אגרקסקו, שלמה תירוש, ששיחד את חברי הכנסת רוחמה אברהם ואלי אפללו בנסיעות בחינם לחו"ל, חשתי אצל טרטמן שחיקה מוזרה. בהחלטה שכפתה על חברי הוועדה לא היתה היענות להמלצת המבקר, אלא הסתפקות בנזיפה בתירוש. ומי ינזוף בו? דירקטוריון אגרקסקו, גוף שמונה בניצוחו.

לא נדרש לי מאמץ רב לפתור את התעלומה: יו"ר מפלגתה של טרטמן, אביגדור ליברמן, הוא חבר של תירוש, ואף נסע איתו בהזדמנות מסוימת למולדובה. ליברמן רצה להגן על תירוש - וטרטמן ביצעה את המשימה. באותה הזדמנות, היא העירה, בנימה של התחסדות: "אנחנו לא חותמת גומי של מבקר המדינה". אך זנב של ליברמן לא היתה לה כל בעיה להיות. למרבה הצער, חברי הוועדה נגררו אחריה, במקום להפגין עצמאות.

עמותת אומ"ץ החליטה שלא להעניק לטרטמן הנחות על התנהלותה בפרשת אגרקסקו, שנחקרת בימים אלה על-ידי המשטרה. בשעתו פניתי בנידון אל יו"ר הכנסת, דליה איציק. היא הפנתה אותי לוועדת האתיקה של הכנסת, אך בגלל פרוץ המלחמה בצפון הוקפא הטיפול בנושא.

ואם במלחמה בצפון עסקינן: כשהתברר שמבקר המדינה לא המתין לקומבינות של אולמרט בנוגע לוועדות החקירה ופתח בבדיקה משלו באשר לכשלים ולמחדלים שנחשפו במהלכה, טרטמן ניפחה את החזה והכריזה כי לאחר שהמבקר יניח את הדוח שלו על שולחן הוועדה שבראשותה, היא תפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית, על אפו ועל חמתו של אולמרט. לא למותר לציין שאמירות אלה נתגלו כהמחאה ללא כיסוי. נכון שאחת הדרישות שהציב ליברמן כתנאי להצטרפות ישראל ביתנו לקואליציה היתה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך הוא כנראה שכח את התנאי הזה בדרך אל שולחן הממשלה, אולי לנוכח כובד המעמסה של הטיפול באיום הגרעין האירני.

המו"מ הקואליציוני שניהל ליברמן בשבועות האחרונים עם אולמרט על צירוף מפלגתו קואליציה ומינויו כשר בממשלה אפשר לטרטמן, המשמשת כיו"ר סיעת ישראל ביתנו, להתראיין בתקשורת ולהצדיק את ליברמן גם החלטתו לוותר על תיקים נוספים לחברי הסיעה, ובמקביל להצטלם לידו בישיבת הסיעה, כשעל פניה ארשת חשיבות. כאשת עקרונות, היא לא שכחה לבשר לאומה שהיא מודעת לכך שבעקבות ההצטרפות לקואליציה, היא עצמה לא תוכל להמשיך ולשמש בתפקיד יו"ר הוועדה לביקורת המדינה.

בימים האחרונים משמיעה טרטמן זמירות חדשות. לטענתה, היא בדקה ומצאה שהיה כבר תקדים לכך שחבר בקואליציה שימש כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה. מדוע אפוא ייגרע חלקה? ליברמן, המסובך בעצמו בפרשות מבאישות, בוודאי יהיה שבע רצון אם המתחסדת מגבעון החדשה תוסיף לשרת את האינטרסים שלו כיו"ר הוועדה הזאת.