השקר הניאו ליברלי!

על-מנת להבין את ההיגיון המעוות או חוסר ההיגיון שבהשוואות ומדידות אלה נביא כדוגמה את ההשוואה של התמ"ג אם כלי מדידה חדש ואמין יותר הנקרא "מד קדמה אמין".

כלכלנים ניאו-ליברלים בעבר ובהווה הביעו לא אחת את התנגדותם למדדים חדשים בעיקר במונחים פילוסופיים. מדד של קידמה לאומית חייב להיות כביכול מדעי וחופשי מערכים, כך הם אומרים. כל ניסיון להעריך כיצד הכלכלה באמת משפיעה על אנשים יכלול יותר מדי הנחות יסוד והאשמות, יותר מדי שיפוטים התלויים בערכים, בנוגע לשאלה את מה צריך לכלול. יותר טוב להישאר על מה שמשוער כאדמה מוצקה של התמ"ג, שעל כל מגרעותיו רכש הילה של מדע אמפירי מעשי.

למרות ההילה, התמ"ג הנוכחי רחוק מלהיות חופשי מערכים וזה בלשון המעטה. השארת העלויות החברתיות והסביבתיות מחוץ לחישוב הכלכלי לא מתחמקת משיפוט ערכי. להפך, היא מבצעת את השיפוט הערכי העצום אשר דברים כמו התפרקות המשפחה ופשע, ההרס של אדמות מעובדות ושל זנים שלמים, תת-תעסוקה ואיבוד הזמן הפנוי, נחשבים ללא כלום בשיווי-המשקל הכלכלי. העובדה היא, שהתמ"ג נותן כבר ערך שרירותי לגורמים כאלה - אפס עגול וגדול.

החשיבה הכלכלית הקונוונציונאלית נוהגת על-פי הנחת יסוד פשוטה בהקשר זה: כפי שפאול סמואלסון מנסח זאת בספרו, "הכלכלה מתרכזת במושגים שניתן למדוד אותם באופן מעשי". במילים אחרות, אם קשה לספור משהו אזי אין לו חשיבות.

מובן, לעולם לא תהיה דרך להציב ערך דולרי מדויק לחיי המשפחה והקהילה שלנו, האוקיינוסים שלנו והשטחים הפתוחים. זה לא אומר שאין להם ערך. זה רק אומר שאין לנו דרך לרשום את ערכם בצורה ברת- השוואה למחירי השוק. אף על-פי כן, האתגר הוא פשוט להתחיל לפתח ערכים הגיוניים יותר מאפס; להפסיק להתעלם לחלוטין ממה שהוא חיוני לבריאות הכלכלית והחברתית של המדינה.

ישנה סקיצה גסה של תמונה כזו. בתקציב מוגבל, תוך שימוש בנתונים ומוסדות שונים כבר נאספו ופותחו הערכות לגבי גורמים שהממסד הכלכלי מתעלם מהם. התוצאה היא מדד חדש שמגיע קרוב הרבה יותר לכלכלה שאנשים חווים. מדד זה נקרא "מד קידמה אמין" ("genuine progress indicator" - GPI), והוא מספק תוכן לפער בין הכלכלה שצוירה על-ידי הפרשנים הכלכליים לזו שהביאה דאגה וכאב גדלים והולכים לכל כך הרבה אנשים אחרים. הוא גם מתחיל להצביע על סוג המדידות והשקר שהכנופיה הניאו ליברלית, על המשאבים הסטטיסטיים העצומים שלה, יכולה להקים.

ה-GPI מכיל למעלה מ-20 היבטים של החיים הכלכליים שלנו שהתמ"ג מתעלם מהם. רשימה זו מבוססת על מידע זמין והגיון בסיסי. משפחה לא מחשבת כל דולר שהיא מוציאה כצעד קדימה. במקום זאת, היא מנסה למיין את ההוצאות הכספיות השונות - וזה באופן בסיסי מה שנעשנה עם הנהלת החשבונות הלאומית.

הבסיס היה אותם נתוני צריכה שהתמ"ג מבוסס עליהם, אבל הם שונו במספר אופנים. כאשר כמה גורמים (כמו חלוקת הכנסה) כיווננו, כמה גורמים (כמו הערך של עבודות בית ועבודות בקהילה) הוספו, ואחרים (כגון עלויות זיהום וכדומה) הוחסרו. התוצאה היא דף מאזן- חשבונות לאומי שמתחיל להבדיל בין העלויות לתועלות של ה"צמיחה".

הנה כמה מהגורמים:

כלכלת הבית ועבודה התנדבותית. חלק נכבד מהעבודה הלאומית החשובה ביותר - והעבודה שמשפיעה על איכות החיים בצורה הישירה ביותר - מתבצעת במסגרות המשפחה והקהילה. טיפול בילדים ובקשישים, ניקיון, תיקונים ותרומה - מכל אלה התמ"ג מתעלם לחלוטין כשכסף לא מחליף ידיים. כדי להתגבר על בעיה זו, נכללו , בנוסף לדברים אחרים, הערך של העבודה הביתית על- פי חישוב של הערכת הסכום שמשפחה הייתה צריכה לשלם למישהו אחר כדי לבצע את העבודה.

פשע. התמ"ג מחשיב כהתקדמות את הכסף שאנשים מוצאים כדי להרתיע פושעים ולתקן נזקים שהפשע גורם להם. בכל אופן, רוב האנשים יחשיבו את העלויות האלה כחלק מהגנות הכרחיות נגד דעיכה חברתית, וכך גם מחשיב אותם ה-GPI. נכללו גם הוצאות רפואיות ואובדן רכוש שנגרמו כתוצאה מפשיעה ואת המנעולים והאמצעים האלקטרוניים שאנשים קונים כדי למנוע אותה.

חלוקת ההכנסה. גאות עולה של התמ"ג לא בהכרח מעלה את כל הסירות - לא אם הגידול בהכנסה מתרחש בעיקר בצמרת. זה קרה בשנות ה-80. כדי לקחת בחשבון את הגאות הבלתי שוויונית הזו, כוונן ה-GPI לרמה שבה אותה כל האוכלוסיה השתתפה באמת בכל עלייה.

דלדול משאבים והשחתת הסביבה. כשהאומה שוחקת את משאביה הטבעיים, זה צריך להופיע כעלות בהנהלת- החשבונות הלאומית, בדיוק כפי שזה קורה בספרי החשבונות של עסק פרטי; אבל התמ"ג מתייחס לכך כאל רווח. בGPI- הדבר השתנה. באופן דומה, הזיהום של האוויר והמים מייצג את השחיקה בקיבולת של הטבע לספוג את הפסולת האנושית. לפיכך נוספו, יחד עם דברים נוספים, הנזק לבריאות האדם, לחקלאות ולמבנים מזיהום המים והאוויר, וכן הפסדים של נופש כמו הצפה של חופים בביוב או פסולת רפואית.

הפסד של שעות פנאי. אנשים העובדים בשתי משרות או שעות ארוכות יותר רק כדי להשתוות, אז הם לא באמת שווים. הם נשרכים מאחור, מפסידים זמן לבילוי עם משפחתם, להרחבת השכלתם, או כל דבר אחר. התמ"ג מניח שזמן זה לא שווה כלום. כאן נכלל התמ"ג בשער של משכורת ממוצעת.

כשכוללים גורמים כאלה מתחילים להרכיב תמונה של הכלכלה שרוב האנשים חווים. זה מבהיר במידה רבה את ה"פרדוקס" שחלחל לכתבות בתקופות הבחירות האחרונות. התמ"ג אומר לנו שהחיים השתפרו בהדרגה- שהצעירים היום חיים בעולם כלכלי טוב יותר.

אך ה-GPI מראה תמונה שונה: בארצות הברית עולה העקומה מתחילת שנות החמישים עד 1970, אבל אז נראית ירידה הדרגתית של בערך 45% בניגוד לעלייה התלולה של התמ"ג מאז שנות החמישים. זה מצביע בצורה חזקה על כך שעלויות הפעילות הכלכלית המתגברת - לפחות אלה של הפעילות שבה אנו נעולים כעת - החלו לעלות במשקלן על היתרונות, כשהתוצאה היא צמיחה בלתי כלכלית.

נראה, ש"מד הקדמה האמין" כבר נגע בעצב חשוף במקצוע הכלכלה ומעבר לו. למעלה מ-400 כלכלנים ומספר גדל של הוגי דעות, כולל רובט אייזנר (Robert Eisner), הנשיא הקודם של התאחדות הכלכלה האמריקנית, ואלבין טופלר (Alvin Toffler) העתידן החביב על ניוט ג'רינג'ריץ', אימצו אותו כצעד חשוב לקראת סוג חדש של מדדים שנחוצים בדחיפות.

מכוני מחקר בגרמניה ובבריטניה ניסו לשעתק אותו עבור מדינותיהם. המדידה הכלכלית עומדת בפני שינוי שורשי, ויש לקוות שה-GPI יאיץ את התהליך. אבל מדידה היא אמצעי, לא מטרה. השאלה החשובה יותר היא כיצד סט ישר של ספרי כלכלה ישנה את הוויכוח הכלכלי הלאומי ויכריח את המנהיגים שלנו לצאת מכפר הפטיומקין שלהם.

לסיכום, מה שנראה לי הוא שמטרת הדוח הוא כרגיל לשרת את תעמולת הזוועה של השקר הניאו ליברלי היושב והמטופח בקריית הממשלה בירושלים ולשטות בעם לצורך הורדת המס. זו שוב אותה שיטה מוכרת, שבה מנסה הממשלה לתת לחזירון העליון עוד ועוד הקלות על חשבון כולם.

הרי באמת צריכים את זה. הרי לגור בבית ענק בקהילות המגודרות, עם המוני שומרים, להסתובב בכל העולם, לשלם את שכר הדירה של אולמרט ולשחד את שאר הממשלה עולה כמובן הרבה מאוד כסף?

נוסיף ונאמר רק עוד דבר אחד לסיכום הכתבה, שבעיקרון יש להילחם בעד מיסוי פרוגרסיבי ויש לקוות שאחוז המס על הכנסות גבוהות יעלה מאד ואחוז המס על הכנסות נמוכות ירד מאוד. כמובן דיבור על הוצאות הממשלה לא אומרות דבר אם אין פירוט ההוצאות. אם הממשלה תיקח הרבה מבעלי ההכנסות הגבוהות ותתמוך בבעלי ההכנסות הנמוכות זה יראה הוצאות ממשלה גדולות, אבל עבור סיבה טובה מאד.

בנקודה זאת אנו מגיעים לשאלת נטל המס ובנוגע למיסים מוצגים לפנינו שני גרפים. גרף אחד מתוך הדוח השנתי של בנק ישראל וגרף שני ממצגת של המדיניות הכלכלית בשנת 2005.

כאשר אנו בוחנים שוב את הגרף שנלקח מתוך הדוח השנתי של בנק ישראל, מתברר לנו, כפי שממשיך וכותב ד"ר איציק ספורטא, שנטל המס באחוזים ביחס לתוצר נמוך בישראל מאשר במדינות ה-OECD, ויותר מכך כאשר משווים בין הממוצע באיחוד האירופי לנטל המס בישראל מבחינים בעין בלתי מזוינת שנטל המס בישראל נמוך ב-2.5% לערך מאותו ממוצע.

הדבר משתנה, ממשיך ומסביר ספורטא, כאשר בוחנים את הגרף השני שמוצג על-ידי משרד האוצר, שם נטל המס בישראל גבוה בכ-5% בהשוואה למדינות המפותחות. מה קורה פה אם כן? יותר מכך מסקנת משרד האוצר היא ש"נטל המס בישראל חייב לרדת", האומנם, שואל איציק ספורטא?

נראה על פניו, שכרגיל אופי החישוב, ההצגה ובסיס ההשוואה כאן, כפי שנטען על-ידי ספורטא, נעשה כך שישכנע את הציבור, שאכן המצב בישראל הוא קשה מנשוא והוא גרוע הרבה יותר ממה שהוא גרוע באמת.

האוצר לדבריו, משתמש לצרכיו בממוצע משוקלל שמבליט את ההבדל בין ישראל למדינות האחרות. הממוצע המשוקלל מתייחס לא רק למדינות השונות אלא למספר האזרחים בהן. מאחר שארה"ב היא הגדולה במדינות מבחינת אוכלוסייתה, וכיוון שבארה"ב, הן הוצאות הממשלה והן נטל המס נמוך משמעותית מאשר במדינות האחרות, בהכרח הממוצע המשוקלל יטה להקטין את הממוצע.

וכך ממשיך ספורטא וכותב שכמובן שאפשר לדון איזה מהחישובים האגרגטיביים הללו הוא המתאים או הנכון, אבל נראה שבאוצר חיפשו באותות ומופתים מדד שיראה עד כמה מצבנו גרוע. בעולם הגון יותר צריך היה להראות את מיקומה של ישראל על-פי מספר מדדים. אבל כאשר האידיאולוגיה של הקפיטליזם הקניבאלי, הקטנת הממשלה והפחתת נטל המס, מעבירה אנשים על דעתם, אין סיכוי שהם יהיו הוגנים אפילו בהצגת הנתונים.

לדעתי, מספק כאן ספורטא רמז ברור להשקפת עולמו לגבי החשבונות המצרפיים הללו. נדמה לי שהרמז הזה שווה מאמר שלם –או אולי ספר שלם. זוהי למעשה שיטת השקר הלבן של הכלכלה, ולמעשה אי אפשר להפריז בהתקפה על השיטה הזאת. הגישה המצרפית הופכת את החשבונות הלאומיים לחסרי משמעות ובלתי מובנים לציבור הרחב. לרוב האנשים קשה למצוא את עצמם בתוך הסכומים המיצרפיים הללו.

אולם על כל אלה ניתן להוסיף שאנו נכנסים כאן שוב לשאלה ממה נגזר בסיס ההשוואה והמדידה, כאשר מדובר בתעמולת הזוועה של האוצר, שאנו עדים לה בכל שנת תקציב.

יש לציין, ששאלת הבסיס להשוואה היא שאלה אידיאולוגיית לכל דבר ושאלה של תפיסת עולם, כפי שנראה מייד, ולכן כפי שטען ספורטא, היה על האוצר להראות את האלטרנטיבות ומספר השוואות שונות. בכל מקרה זו אינה בעיה או שאלה של אקסיומה מדעית, אלא שאלה הכרוכה בהשקפת עולם, במערכת של ערכים ובתפיסת חיים.

אולם יושרה אישית, מדעית ואינטלקטואלית אינן מהדרישות שמציב משרד האוצר בפתחו של מי שמבקש להתקבל לעבודה בשעריו, כי אם ההפך מכך: התכונות הדרושות באוצר הם רמאות לשמה, שקר, תחמנות ושאר מידות סדום למיניהם.

בסיס ההשוואה הזה מייצג אידיאולוגיה אמריקנית חשוכה, פנאטית, וקנאית מהסוג שניתן לקרוא עליו בספרה של ברברה ארנרייך, כלכלה בגרוש...