בתום העצרת לזכר רבין שנערכה אמש (יום שבת, 4.11.06) בכיכר רבין החל לשטוף את העיר גשם שוטף. בצירוף מקרים הזוי שכזה, הכיכר נשטפה בגשם זלעפות זועם. כאילו חיכה הגשם לתום העצרת, לתום ההתכנסות של עשרות אלפי האנשים בכיכר ורק אז התגעש על רחבת הכיכר הריקה.
חצי שעה לפני כן, תקף הסופר דויד גרוסמן, בנאום חד כתער, את ההנהגה הישראלית והמטיר גשם של ביקורת על אולמרט וחבריו לממשלה. במלחמת לבנון השנייה שכל דוד גרוסמן את בנו, אורי. במהלך נאומו של גרוסמן עמד לידי שר הביטחון, עמיר פרץ. הוא הקשיב רוב קשב לדברים. הוא לא הזיז שריר ולא הניע עפעף במהלך הנאום הארוך. ניכר בו, בפרץ, כי הדברים הקשים חודרים אליו. ייתכן שיועץ תקשורת או יועץ תדמית יעצו לו להקשיב בכובד ראש לנאום של גרוסמן, כי זה "עשוי להצטייר טוב בעיני הציבור". ייתכן. העולם הפוליטי הוא מספיק ציני. אך ניכר כי הדברים הקשים שהטיח גרוסמן ב"הנהגה החלולה" עשו לו משהו, לפרץ.
שמונה מבין שרי וח"כי מפלגת העבודה הגיעו לעצרת. עמיר פרץ, יולי תמיר, יצחק (בוז'י) הרצוג, אופיר פינס, עמי איילון, אבישי ברוורמן, אפרים סנה ואורית נוקד. זו נוכחות מרשימה, בעיקר לאור העובדה כי מדובר, אחרי הכל, בעצרת ממלכתית. ממפלגת קדימה הגיעו רק שמעון פרס ודליה איציק, הלא הם ה"לשעברים" של "העבודה". גם אהוד ברק, עוד "לשעבר" ואולי גם "העתידי", הגיע. זה נראה אולי כמו פגישת סיעה של מפלגת העבודה. לכן הופתעתי לראות את ח"כ ניסן סלומיאנסקי (איחוד לאומי-מפד"ל) עומד שם, לבד, מקשיב לנאומים, לשירים. סלומיאנסקי נראה כאילו הוא לא חלק מהחגיגה. הוא הרי חובש כיפה, הוא הרי איש ימין והוא הרי מתנחל.
"המנהיגים רדודים בצורה נוראה"
אמרתי לסלומיאנסקי שהוא לא מתאים כל כך לנוף. "נכון", הוא אמר לי. "מדוע אתה מגיע בעצם?", שאלתי. הוא אמר לי שמדי שנה הוא מגיע לעצרת הזיכרון לרבין. מטרת העצרת, לדבריו, היא לשמור על גשר וקשר בין חלקי העם. סלומיאנסקי רואה בעצרת כגורם שצריך לאחד את העם. הסיבה שהוא מגיע לעצרת מדי שנה היא כדי להבהיר שלמרות כל הוויכוחים וחילוקי הדעות - החיוביים בעיניו - "אסור לפתור אותם בדרכים אלימות". "יש לשאוף לאחדות", אמר. אחר כך סיפר לי על היכרותו האישית עם רבין בעת שהיה ראש מועצת אלקנה, ומאוחר יותר כשארגן את הפגנות המחאה נגד הסכמי אוסלו, כשהיה קמב"ץ מועצת יש"ע. "אנחנו נגד פתרון קונפליקטים בדרך של אלימות", הדגיש בפניי.
"מה לגבי הייאוש?" שאלתי אותו. "אתה חש כמו הציבור ייאוש?"
"תראה", הוא אמר לי, "באין חזון ייפרע עם. היום הכול ביזנס, כל אחד דואג איך הוא יקדם את עצמו על חשבון האחר. המנהיגים רדודים בצורה נוראה. הכל חפיף וציני וכל אחד לעצמו". הפתרון של סלומאינסקי הוא לשנות חזון, ולהבין שאנחנו אחים. הפתרון הזה לא היה לי ברור דיו.
"הדרך הולכת להיות ארוכה יותר משחשבנו"
גם עם רן כהן (מרצ) שוחחתי על הייאוש. לדבריו, "המחלה הגדולה של הפוליטיקה היא שעולם הפוליטיקאים הוא בינוני". כהן מאשים גם את עצמו, את השמאל: "לא פתחנו את השורות לאנשים אותנטיים שצומחים בתוך הציבור". "ומה לגבי הייאוש המדיני?", שאלתי. "צריך לדבר עם החמאס, עם איסמעיל הנייה, וגם עם אבו מאזן", הוא אמר. "בדיוק כמו שגרוסמן אמר בנאום".
בכל פעם שרואים את השרה יולי תמיר (העבודה) נדמה שהיא חיה בקונפליקט פנימי קשה ומר. מצד אחד, היא הגיעה לתפקיד שעליו חלמה במשך שנים - שרת החינוך. מצד שני, פניה מעידות כי מעיקה עליה העובדה שהיא חברה בממשלה ללא אופק מדיני, ועל אחת כמה וכמה כזו שהכניסה לתוכה את אביגדור ליברמן, יריבה האידיאולוגי המר. לפעמים נראה, שהיא נקרעת בתוך תוכה בין שתי דרכים, שתי אידיאולוגיות, שתי ברירות. שאלתי אותה על נאומו של גרוסמן. "אלו היו דברים אמיתיים וכואבים. חלק מהדברים בנאום היו נכונים", אמרה בכאב. "גרוסמן טוען שאין הנהגה כיום", אני אומר לה. "כל שנה בעצרת אומרים שאין מנהיגים במדינה", היא עונה. אני שואל אותה על התהליך המדיני, על הקיפאון, על מסקנות ותובנות שיש לה מהמצב, על מה שהשתנה מיום הרצח, לפני 11 שנים, להיום. היא חשבה ואמרה: "אני חושבת שהדרך הולכת להיות ארוכה הרבה יותר ממה שחשבנו". יחד עם זאת, היא אינה מאבדת את האופטימיות, ומספרת לי כי אפשר למצוא פתרון למצב.
גם יוסי ביילין, יו"ר מרצ, אינו מאבד תקווה. הוא לא מבין איך ישראל לא מגיבה לקריאות השלום של סוריה. "יש סיכוי לשלום עם סוריה", הוא אומר. לפני זה אנחנו מדברים על הדברים שהשתנו מאז רצח רבין. "תראה", הוא אומר, "הרוצח השיג את שלו - הוא רצח את תהליך השלום". ביילין נשאר, כהרגלו, אופטימי. הוא רואה סיכוי להסדר עם הפלשתינים ומאמין שרוב העם תומך בהסדר.
העצרת נערכת בצל הכבד והמעיק, שהטיל הסקר שהראה כי שליש מאזרחי המדינה תומכים במתן חנינה לרוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר. הנתון הזה מזעזע את שמעון שבס, מי שהיה ראש לשכתו של רבין. הוא אומר לי שלא יהיה נורא אם יחוקקו חוק מיוחד ליגאל עמיר. "היה רצח אחד של מנהיג פוליטי והיה רצח אחד של הדמוקרטיה. לכן לא יהיה נורא אם יהיה חוק מיוחד ליגאל עמיר".
בין לבין עולים לבמה מיטב הכוכבים הנולדים, היפים והנכונים. עם התספורות החדשניות והבגדים היפים. הנה עולה נינט והנה עולה הראל סקעת והנה עולה קרן פלס. אני מחפש תשובות לייאוש שלי בקרב הזמרים, בקרב השירים שלהם, ואני לא ממש מוצא. אני מחפש תשובות בקרב הפוליטיקאים ואני לא ממש מוצא. אחד אומר לי שיש לי סיבה טובה להיות מיואש, שני אומר לי שהפוליטיקה בינונית ושלישי אומר שהמנהיגים רדודים. והנה נינט מפליאה בקולה עם "אין לי ארץ אחרת". אין לי ארץ אחרת, אני חושב, אין לי מנהיגים אחרים, אין לי כנסת אחרת ואין לי נבחרים אחרים. אני מסתכל על חבורת השרים אוכלים בורקס ומסתודדים, אני מסתכל על נינט וסקעת משפרים את התסרוקת ואני מסתכל לכיכר ורואה המון צמא לתקווה. עננים אפורים מתקרבים ונראה כי גשם כבד עומד ליפול.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
