שותף-סוד במקום שרברב

פעם, וזה היה מזמן מזמן, השתדלו המו"לים הגדולים להציג פוזה של אובייקטיביות. הם פעלו כך שאפילו לא ייחשדו חלילה בדיווחים בלתי מדוייקים. הם נלחמו נגד מי שהפנה כלפיהם אצבע מאשימה, וטען כי הם פועלים מתוך אינטרסים עסקיים-אישיים ומפרסמים דיווחים כוזבים או חד-צדדיים.

עכשיו, לא במעט נוכח התחרות המסחרית המתעצמת ותלותם של המו"לים הגדולים, יותר מתמיד, בהחלטות הממשלה (היתרים ל-HOT מקבוצת ידיעות אחרונות, חוקים וכו'...), נעלמה הבושה. כמעט לגמרי. המו"לים "לוקחים צד" ומשתתפים באופן פעיל בקמפיינים. כך אירע בפרשות השחיתות של אולמרט – המסוקרות באופן מגמתי בכלי התקשורת, במיוחד בידיעות אחרונות ובמעריב, במטרה כמעט מוצהרת למנוע מיצוי הדין עם אולמרט; וכך מתרחש גם במשפטו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, הנחשב שותפו הקרוב ביותר של אולמרט בהנהגת קדימה.

הנה, במשפט רמון מתגייסים בכירי העיתונאים והפרשנים כדי לגונן על השר שסרח. ההתגייסות נעשית תוך הסתרת עובדות, ובאופן מגמתי שנועד מצד אחד להשחיר את המתלוננת, את חוקרי המשטרה ואת ראשי התביעה, ובראשם מני מזוז וערן שנדר (שהחליטו על הגשת כתב אישום); ומצד שני, תוך הצגת מעשיו של רמון כמעשי שובבות בלבד, שניתן היה לסיים בהתנצלות, לכל היותר. העובדה שהתביעה הוכיחה במהלך המשפט את מרבית רכיבי העבירה – וזו האמת הפשוטה ממנה חוששים רמון ופרקליטיו - אינה עומדת בדרכם של ספסרי המידע. הם בשלהם: מנסים להלך אימים אפילו על השופטים במשפט רמון, משל הרשעתו, בכל זאת, תיחשב אתנן (מגונה) לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.

מי שנוטל בכך חלק פעיל הוא ארנון (נוני) מוזס. והוא לא היחיד, כמובן (אמנון דנקנר עושה זאת במעריב באופן מכוער, כמעט כרגיל). כבר חשפנו כאן את הקשרים הקרובים שבין מוזס לרמון, שנועדו, בין היתר, להעניק לו נגישות נוחה לשר המשפטים. וזה, כידוע, לא יכול להזיק במאמץ לחיזוק האימפריה התקשורתית, ובמיוחד להשיג היתרים ל-HOT שבה הוא שותף מרכזי. רמון אינו האיש היחיד. ארנון מוזס פועל בימים אלה ממש כדי לתמרן שרים לשתף עמו פעולה. בזאת נעסוק בתקופה הקרובה.

וכיצד עוזר ארנון מוזס לרמון?

עכשיו אנחנו מגלים כאן, כי מוזס עובר אישית על חלק ניכר מהידיעות והכתבות בעניינו של רמון, לפני פרסומן. כמה כתבים בידיעות אחרונות התלוננו באחרונה, כי הם העבירו לעיתון ידיעות/כתבות ובהן מידע טעון, אך הם הופתעו למחרת משנוכחו כי הושמט מהן מידע מפליל או מביך נגד רמון; ואילו מידע אחר בגנות המשטרה או הפרקליטות, נופח עוד ועוד. מוזס לא נרתע מפעילות זאת, למרות שיותר ויותר עורכים וכתבים בידיעות אחרונות נדהמים מעזות המצח, ומכך שהוא להוט כל כך לעזור לרמון.

אגב: לדידי, מידע זה אינו מפתיע. אני מכיר היטב את דרכיו הנלוזות. נוני משתמש שנים רבות בעוצמת העיתון-המונופול הגדול במדינה להשגת מטרותיו העסקיות והאישיות. פעם השתמש בזאת כנשק נגד הפרקליטות והיועמ"ש, כדי לתמרנם שלא ימצו עימו את הדין בפרשת האזנות הסתר שבה ביצע עבירות פליליות לכאורה; עכשיו הוא עושה שימוש בעיתון כדי לחלץ את ידידו-רמון, כדי שזה ישוב לשולחן הממשלה ויגויס לסייע בביצור עוצמת "הארגון".

פרשת רמון הינה פרשה טעונה. האם יש מקום להגיש כתב אישום בגין אותה נשיקה, בנסיבות שאירעה? המחלוקת גדולה. לא רק בכלי התקשורת, אלא גם בקרב אנשי משפט וציבור. עמדתי האישית היא: לא היה מקום להגשת כתב אישום, אך היה מקום לגרשו מתפקיד שר המשפטים בשל השוחד המיני שקיבל מלא מעט צעירות. יחד עם זאת, צריך לזכור שלא ניתן לפטר שר בישראל, גם אם ביצע עבירה פלילית, אלא אם הוגש נגדו כתב אישום. מבחינה זו נקלע מזוז למילכוד: כדי לסלק את רמון, הוא נאלץ להגיש כתב אישום.

ובכל זאת, עם או בלי כתב אישום - על התזה שלהלן לא יכולה להיות מחלוקת: רמון חי חיי הוללות במשך זמן רב, תוך ניצול מעמדו כשר בממשלה. על כך הוא משלם, למעשה, מחיר יקר. רמון הודה בכך בעצמו, במשפטו. הוא סיפר על בחורות צעירות (אף מזו המתלוננת) עימן קיים יחסים אינטימיים. רמון לא הסתיר כי הן נמשכו אליו לא רק בשל מראהו - ומדובר בצעירות גם מהשירות הציבורי - אלא בשל מעמדו ועוצמתו כשר בממשלה וכחבר כנסת בכיר. הנה כי כן: הבעיה העיקרית אינה האם ביצע עבירת-נשיקה, אלא האם ניצל לרעה את מעמדו, במשך תקופה ארוכה, כדי לזכות בשוחד מיני. התשובה על כך, למרבה הצער, היא חיובית. את זאת לא יוכלו להסתיר גם מוזס-דנקנר ושותפיהם.