כמה חברים יש לו לאדם בחייו. שניים שלושה לא יותר. אתה היית לאורך 40 השנים האחרונות אחד מחברי הטובים ביותר. ועתה אני חש חידלון בדיוק כפי שחשתי לפני שנים, כאשר הסתלק לעולמו אחי התאום ז"ל.
בתקופה הממושכת של חברותנו פעלנו בעולם התקשורת, שירתנו את ציבור העיתונאים בהתנדבות במוסדות הנבחרים וקיימנו קשרים חברתיים. אתה עודדת אותי בפעילותי במסגרת אומ"ץ, עמותה הנאבקת למען מינהל תקין וטוהר מידות, ונתת לכך ביטוי בעל פה, בכתב ובהשתתפותך בכנסים שלנו ואני הכרתי לך תודה.
מעולם לא רבנו, מעולם לא פגענו זה מעולם לא ריכלנו זה את זה ומעולם דרכנו זה על זה. אהבתי אותך מהרגע שבו נפגשנו בידיעות אחרונות, אתה כאיש ספורט בכל הווייתך ואני כעיתונאי חוקר בכל ישותי.
ראיתי בך סמל ומופת לעיתונאי מקצוען בכתיבה ועריכה, יסודי, אובייקטיבי, דעתן, זריז, לא מתחנף, רחוק מתככים ומליבוי יצרים. אדם שמכבד את מקצועו ומתברך בו וזוכה להערכה גם מאלה שהוא מתח עליהם ביקורת. כולם ידעו שאין בך רשע והזדון ממך והלאה. גידלת דור של עתונאי ספורט צעירים ששמותיהם מפארים היום את כלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית.
חבר מסוגך חיפשתי לשווא בשנות בנעורי בירושלים ולא מצאתי. ישר, אנושי, חכם, נאה, גברי, בעל לב טוב, נדיב ,אמין, מפרגן, קר רוח. חבר לעת שמחה ולעת צרה שמעולם לא מתחמק מאחריות.
היו זמנים שחשבתי בטעות שאתה גנדרן במידה מוגזמת בגלל לבושך ההדור והופעתך החיצונית הקפדנית, אבל מאוחר יותר הבנתי שהפדנטיות היא חלק מאופייך. היית הראשון שהופעת לבוש בחליפה ומעונב במשחקי הכדורסל שהיו חלק בלתי נפרד מעולמך. אחריך הלכו מנהלי קבוצות ומאמנים.
היו גם פעמים שחשבתי בטעות שאתה מחפש תוארי כבוד ציבוריים במוסדות אגודת העיתונאים, אבל אחר התברר לי שמעולם לא רצית להיות בראש הפירמידה, למרות שהיו לך כישורים לכך ורק חיפשת את השירות לציבור העיתונאים בכלל ולעיתונאי הספורט בפרט.
פעלת גם בנתינת מתן בסתר בהיקפים גדולים. לא במקרה נבחרת כנשיא לשכת הסניף הגדול של הבונים החופשים בתל אביב. היתה לי הזכות להיות בין אורחיך המעטים בטקס ההקדשה. לא היה אדם מאושר ממך.
הגורל פגע בך קשות כאשר רעייתך הראשונה רותי האהובה, אם בנך יחידך שוקי אשר אהבת, הסתלקה לעולמה בדמי ימיה. בכינו אחתך על מותה, עודדנו אותך ועמדנו לצידך ואתה הפגנת חוסן נפשי, אבל אני ידעתי שבסתר אתה לא מפסיק לבכות את רותי. התגלית כאב למופת כאשר גידלת בכוחות עצמך את שוקי. עשית הכול כדי להקל עליו והיית גאה כאשר החליט ללכת לעולם העסקים שבו הוא עושה חייל עד היום.
למרבה הצער, חלק מאיתנו העיתונאים הוותיקים שבעי מאבקים ואכזבות עם טעם מר בפה ומקלדת משובתת מאחלים לילדנו מקצועות פחות כפויי טובה, מקצוע שבו נמחקות לרוב לעיתונאים הותיקים הקריירות המקצועיות שלהם ונשכחים הישגיהם ותרומתם לעיתונים שבהם עבדו.
לא במקרה התגייסת אחרי צאתך לגמלאות להקים ולטפח במקביל לתא עתונאי הספורט גם את תא ותיקי התקשורת שהפך בינתיים לחטיבה. הצלחת לצקת תכנים לחברי התא, להחזיר להן חלק מגאוותם המקצועית ולקרב אותם אל בית סוקולוב שהיה ביתך השני. עד העת האחרונה שבה התקשית לעמוד על רגליך, אחרי שפרשת לפני ארבע שנים מראשות תא ותיקי התקשורת כדי לשמש סגן יו"ר אגודת העיתונאים, תפקיד שבו שימשת עד יומך האחרון. נטלתי על עצמי תפקיד זה והבנתי עד כמה טמונה בו יכולת עשייה למען העיתונאים הוותיקים.
ביום הולדתך שאמור היה לחול ב-22 בדצמבר, ארגנו לכבודך מסיבה של כל חברי החטיבה שבה עמדנו להעניק לך אות הוקרה על פעילותך המבורכת והממושכת למען ציבור העתונאים אבל לא זכית. לא זכית גם לקבל את תואר יקיר תל אביב. רעייתך השנייה, חיה הנאמנה והמסורה, פנתה אלי לפני שנה וחצי אחרי שכבר חלית במחלה הארורה ובקשה שאפעל מטעם אגודת העתונאים ללא ידיעתך, שתקבל את האות.
חיה, אחות במקצועה, היתה עזר כנגדך ונסיתה לעודד את רוחך ולהפיח בך תקווה מתוך אמונה שיעלה בך להתגבר על מחלתך. אשפוזיך החוזרים ונשנים בבית החולים אותתו לך שקיצך קרב ואתה העמדת פנים שאתה מאמין לאיחולים שלנו...
פעלנו מאחורי הקלעים, גייסנו המלצות חמות והיו סיכויים טובים שתזכה בו, אך אתה קלקלת לעצמך באקראי כשאר המלצת בחום על חבר אחר למקצוע שאמנם זכה בו.
לא היה גבול לאכזבתה של חיה שכל כך רצתה לשמח אותך וייחלה לכך שתספיק להתבשם ולו רק לשעה קלה, אבל בסופו של דבר תעתע בך הגורל פעם נוספת וגם חיה חלתה לדאבון לבנו במחלה הסופנית. התקופה שבה שניכם קיבלתם במשותף טיפולים רפואיים בבית החולים, תמכתם זה בזו, נאבקתם במשותף במחלה, היתה קשה מאוד עבורכם. אולי הבנתם שהמוות לא יפריד ביניכם.
חיה הסתלקה לעולמה לפניך. מאז מותה החלה הדעיכה הבלתי פוסקת. בחודשים האחרונים גבר סבלך אחרי שגופך החל לבגוד בך והמחלה שקיננה בגופך התפשטה וכילתה אותך בהדרגה.
באחת משיחות הנפש שלנו השמעת קול זעקה חרישי: "אני חש כמו איוב אני לא ידוע מה חטאתי ומה פשעתי" ולי לא היתה תשובה. אבל למרות שנשללה ממך עצמאותך הגופנית לחמת עד הרגע האחרון. רגליך לא נשמעו וידיך לא היו מסוגלות להניע את המקשים אבל אתה המשכת לכתוב בעזרת ברוריה המסורה את הטור המוניציפאלי שלך, את טורי הספורט. מוחך הפגוע היה צלול.
בסוף השבוע שעבר צלצלת אלי ואמרת לי: "אני רוצה להיפרד הגיעה שעתי ללכת". לא רציתי להאזין לדבריך. נזעקתי לביתך כדי לעודד אותך ולהפיח בך תקווה וכרגיל פגשתי שם את שעיה פורת, חבר מעולם אחר, אבל בסתר לבי ידעתי שזו תהיה כנראה פגישתנו האחרונה. בשבת כבר לא השבת לצלצולי הטלפון.
בימים האחרונים לחייך רצינו להתחיל מחדש את המהלך של קבלת אות יקיר תל אביב בניסיון לשפר את מצב רוחך. יו"ר האגודה אליעזר דר מסר לידיך בצעד מתואם העתק מכתב שהיה מיועד לוועדה לבחירת יקירי תל אביב, אבל אנחנו ידענו שאיחרנו את הרכבת וגם אתה, למרות שהחרשת, ידעת שלעולם לא תהיה בחייך יקיר העיר שבה נולדת ובה עשית את כל חייך.
משה יקירי, שעה קלה לפני שאנחנו נלווה אותך בדרכך האחרונה כדי לטמון את גופך המיוסר ליד רותי, אני רוצה להיפרד ממך ולומר לך רק זאת: כל שנותיך היית מלח הארץ. אילו היה אות כבוד אחר, אות ארצי של יקיר המדינה, אתה היית ראוי לו בזכות מה שהיית ומה שתרמת. אין לך תחליף.
