ברית קטלנית

מדינת ישראל עומדת כיום במאבק קיומי קשה מול העולם האיסלאמי על מגמותיו האימפריאליסטיות הגזעניות, הנתמכות בגוש האירופי המאוחד ובמדינות הבלתי מזדהות מחוץ, ומול גורמים ישראלים המצטרפים לתמיכה במגמות האסלאמו פשיסטיות מבית.

מעיון בכתביהם של פוליטיקאים מרכזיים בשמאל הישראלי, ושל מנהיגים ערביים המכונים 'מתונים', עולה כי התוכנית לביטולה של מדינת ישראל משותפת הן לגורמי השמאל הישראלים והן למנהיגי הטרור הערביים, והיא משקפת מהלך אינטרסנטי אירופי ערבי משותף בו תומכים גם גורמים ישראלים העובדים למען האיחוד האירופי.

בצד הישראלי, יותר מכל פוליטיקאי אחר, מזוהה שמעון פרס עם ההסכמים המדיניים הידועים בשמם השיווקי 'הסכמי השלום'. פרס, בן טיפוחיו של בן-גוריון, רכש לו מוניטין רבים כציוני דגול בגלל נטייתו הניצית בשנות החמישים, ותמיכתו המסיבית ברעיון האקטיביזם הביטחוני. מעיון בכתביו עולה באופן ברור כי נטיותיו הניציות בעבר, כולל תמיכתו הנלהבת במערכת סיני, וכולל הקמת הכור האטומי בדימונה, נבעו מהרבה סיבות אשר דבר לא היה להן עם ציונות. נדמה כי כל פעולותיו של האיש החשוב הזה, נגזרות מן האינטרסים האירופיים באזור, ובעיקר ממחויבותו לאינטרס הצרפתי - פרס כזכור היה אחראי לרומן הסדו-מזוכיסטי הזה בינינו לבין הצרפתים ולעסקות הנשק שנרקמו אז איתם. מרכזיותו של האיש, ועצם היותו פוליטיקאי אלמותי נצחי, מחייבים התייחסות נרחבת לדעותיו בעבר ובהווה.

פרס, האמנם ציוני?

תמיכתו של פרס במלחמת סיני קבעה את מעמדו באותם ימים ואף שנים אח"כ כאקטיביסט ביטחוני, אבי הכור האטומי וכציוני דגול. ואולם נשאלת השאלה האמנם כך? בספרו הראשון של פרס, 'השלב הבא', ספר שפרסולוגים מובהקים מעריכים אותו כחסר חשיבות לחלוטין משום מה, מתואר הרומן הצרפתי הישראלי באריכות רבה. פרס עצמו מסביר מה מחיר הנשק הצרפתי, כשהוא שולל לאורך הספר כולו את גישת הסיעה האמריקנית מיסודו של שרת ואת השמאל הקיצוני הדוגל בהגמוניה הסובייטית.

את אירופה, ובעיקר את צרפת כמנהיגת הגוש האירופי יחד עם גרמניה, הוא רואה ככוח מאזן שישראל חייבת להשתלב בו ואף להתבטל בתוכו, וזה כבר ב-1957. הספר כולו, כאמור, הוא שיר הלל לצרפת ולמנהיגיה הנאורים, ובייחוד לגי מולה האנטישמי, אך המאמר החשוב ביותר בו הוא בעצם הרצאה קצרה שנשא פרס ב-15.5.57 בפני אנשי משרד החוץ תחת הכותרת 'בעיות החוץ של הביטחון'.

פרס מסביר כבר אז להיכן עתיד להתפתח העולם והפוליטיקה העולמית ומה עלינו לעשות כדי להשתלב 'בצד הנכון' של הסדר העולמי המתגבש: "... האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות..." (עמ' 48), הוא כותב, תוך שהוא בעצם מסמן את קווי המתאר הכלליים לתוכנית העתידית שלו לפירוק מדינת ישראל בעתיד ושילובה בגוש מזרח תיכוני-אירופי.

הסיטואציה היא פשוט פנטסטית. עוד לא נולדה מדינת היהודים, וכבר היא נלחמת על קיומה ונקרעת בין האינטרסים הזרים שפרס הוא אחד מן המייצגים המובהקים שלהם באזור, והנה דיפלומט ישראלי, ציוני לכאורה, מתאר עתיד ללא מדינות לאום משום ש'באירופה הגיעו למסקנה' ש'מדינות לאום אינן יכולות עוד להתקיים', כלשונו, וישראל היא כידוע 'מדינת לאום'.

במאמר החשוב הזה פרס מדבר באהדה בלתי מסותרת על 'צבא אירופי בפיקוד גרמניה', שנים ספורות סמוך לשואה ולמלה"ע השנייה. הוא מביע תמיכה בעליית כוחה של אירופה ושמח על ירידת כוחה של ארה"ב במוסדות משותפים כמו נאט"ו 'שהוא ארגון אירופי יותר ואמריקני פחות' ואת אירופה הוא מסמן כ'כוח שאיננו נמעך בין הטכנולוגיה הסובייטית והמונופוליזם האמריקני'.

מסקנתו לגבינו אנו היא ש'המזרח התיכון חשוב לאירופה המאוחדת, וזה דבר חשוב בשבילנו... מכל הטעמים האלה נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית...'. ההשתלבות האמורה עוברת דרך פירוק מדינת הלאום הצעירה אל תוך גוש אירופי מאוחד שכבר אז, אליבא דפרס, ראה באיחוד הכלכלי רק הכנה לאיחוד פוליטי כולל.

התמיכה הצרפתית בישראל הותנתה בכך שישראל תואיל בטובה לשמש חיל שכירי חרב בשירות צרפת ואירופה המתאחדת: "צריך גם להסביר מדוע צריכה אירופה להיות מעוניינת בשילובנו זה. יש דברים שהם בידינו ויש דברים שאנו חייבים ליצור אותם כדי שאירופה תהיה מעוניינת בנו. דבר אחד רב ערך נמצא בידינו והוא - מיקומנו. מבחינתה של אירופה אנו נמצאים במקום מצויין ככוח היכול לשים מחסום למגלומניה הערבית, לשמש אלטרנטיבה לסואץ, להוות לחץ על מדינות המיצרות את הנפט ומעבירות אותו" (שם, עמ' 50).

במילים אחרות, על ישראל לדאוג לכך שהעולם הערבי יהיה עסוק במלחמה מתמדת אתנו ובכך יוסט מפעילותו נגד השלטון הצרפתי הכובש באלג'יר ונגד האינטרסים של צרפת ובריטניה בתעלת סואץ. והנה עמדה אנטי ציונית בעליל הרואה באור חיובי מגמה של פירוק מדינות הלאום נתמכת בעמדה מיליטנטית קיצונית ביותר ומסבירה באור חדש את עמדותיו 'הציוניות' וה'ניציות' של פרס בשנות החמישים. הוא היה אקטיביסט מבחינה ביטחונית משום שזה שירת את האינטרס הצרפתי, ובה בעת הוא תמך בחזון הפוסט לאומי ובקץ מדינות הלאום, ומדינת ישראל בכלל זה, בדיוק מאותה סיבה.

הקרע הפנימי בצרפת והשלכותיו על הדיפלומט הצעיר - פרס - עבר, הווה ועתיד

באותם ימים החלה קורעת את צרפת המחלוקת הפנימית על דבר המשך השליטה הקולוניאליסטית באלג'יריה. פרס, מטבע הדברים, פיתח יחסים הדוקים עם הסיעה האלג'יראית דווקא, שכן היא אשר תמכה בגישת האקטיביסטים בישראל והתנגדה באופן נחרץ למדיניות החוץ הפייסנית של שרת. פרס עצמו מסביר את ההבדלים בין שתי הסיעות החולקות בצרפת ומסגיר אגב כך נימוק נוסף לתמיכתו באקטיביזם הביטחוני שבא לידי ביטוי במערכת סיני: "... בצרפת של אז היתה מחלוקת בין שתי השקפות: השקפה של ליבוי שרפות, והשקפה של כיבוי שריפות. השקפת הליבוי היו לה מהלכים בעיקר בחוגים הצבאיים. הם גרסו שככל שתהיה החזית רחבה יותר כן יקטן הלחץ בקטעים הבודדים, ובעיקר באלג'יריה..." (שם עמ' 151). התמיכה בליבוי השריפות באזור אליבא דפרס באה מצד חבריו, אנשי הסיעה האלג'יראית בצרפת, ומכאן מובן כי האקטיביזם של פרס עצמו השתלב יפה מאוד באינטרסים הצרפתיים באזור הרבה יותר משהוא נועד לשרת אינטרס ישראלי, ציוני מקומי.

לאורך שנות השמונים הולכת ונשלמת התפנית של פרס כשהוא מכריז על תוכניתו הידועה בשמה השיווקי 'מזרח תיכון חדש'. פרס סבר, ועדיין סבור, כי מגמות הגלובליזציה ואיחוד אירופה יוצרות מציאות חדשה וכי עתיד האזור תלוי בצורה זו או אחרת של ביטול מדינות הלאום, אינטגרציה צבאית, כלכלית, חברתית ושלטונית ואיחוד מוחלט של המזרח התיכון תחת ריבונותה של מסגרת משותפת לנו ולערבים שתהיה כפופה לנציבות האיחוד האירופי.

לפי פרס: "אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על-אזורי יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה...". ('המזרח התיכון החדש', עמ' 78).

במילים ספורות אלו מקופלת כל משנתו של פרס. המדינה היא מוסד שמאבד את תוקפו בזמן החדש, משום ש'הצוותא האנושית התרחבה' (גלובליזציה), וצריך לחשוב על התאגדויות אלטרנטיביות בתוך גושים, או בלשונו של פרס 'מסגרת... על בסיס אזורי ואף על-אזורי', כלומר מזרח תיכון נטול מדינות ההופך באחת לגוש אזורי אחיד והמשתלב כגוש במערך הקולניאליסטי האימפריאליסטי של האיחוד האירופי.

לכך מכוונת הדוגמא למגמה המשיחית הפוסט לאומית - מערב אירופה - המסמנת את הכיוון אליו נעה האנושות כולה - אל 'מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה' כלשונו של פרס. התוכנית ההזויה הזאת, שמקורה ומימונה מהאיחוד האירופי, פורסמה בשני ספרים עיקריים של פרס, 'המזרח התיכון החדש' ו'בראשית חדשה'. בספר הראשון בע"מ 19 מסביר פרס את בחירתו בדגם האירופי לאיחוד אזורי על בסיס ביטול הלאומיות ומדינות הלאום: "בשיחות הרבות שניהלנו (הכוונה לפרס ולרבין) במשך השנה הראשונה לכהונת הממשלה העמדנו את המזרח התיכון החדש על בסיס קווי המתאר של הדגם האירופי: שיתוף פעולה כלכלי בשלב ראשון ואחרי כן יצירת הבנה פוליטית בתהליך מתמשך, הבנה פוליטית הולכת וגוברת בין כל הצדדים, הולכת ונבנית. בסופו של דבר הצית הרעיון את דמיונם היוצר של רבים מידידינו, ובהם הנשיא פרנסואה מיטראן, הקנצלר הלמוט קוהל וראש נציבות הקהילייה האירופית ז'אק דלור. הם רואים את האפשרויות הנפתחות לפני אירופה ולפני המזרח התיכון כאחת, לנוכח אדריכלות היסטורית מעין זו.

ואכן, חברות אירופאיות החלו לתכנן פיתוח דרכים ומסילות למזרח התיכון". ה'אדריכלות ההיסטורית' של פרס איננה אלא יישום הפרקטיקה האירופית בשליחות הגורמים האירופים ובעיקר בשירות האינטרסים האירופיים המתוארים בדברי פרס במילים 'האפשרויות הנפתחות לפני אירופה' וכו'.

יש לשים לב גם לחבריו של פרס כלשונו, פרנסואה מיטראן, הלמוט קוהל וז'אק דלור, כלומר צרפת וגרמניה המסומנות כבר בספרו הראשון כבעלות הברית המרכזיות של ישראל. עוד יש לתת את הדעת לעדיפות הצרפתית המובהקת בדבריו, שכן ההסכם קיבל את אישור נציבות האיחוד כשז'אק דלור הצרפתי עמד בראשו. גם העובדה שלא מוזכרים בספר הזה שותפים אמריקניים לתוכנית האיחוד אומרת דרשני.

פרס מטיף לאינטגרציה בכל התחומים. בתחום הגיאוגרפי הוא קובע בספרו 'המזרח התיכון החדש' (עמ' 134) כי: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חפשית...".

הסעיף התמים הזה, בו מציע פרס לבטל את הגבולות במזה"ת, הוא שאפשר לישראל באוסלו ובנספחיו לקבל לראשונה את זכות השיבה של הפזורה הערבית לישראל, שכן פתיחת גבולות המדינה ושורת ההסכמים הכלכליים בין ישראל לבין מדינות האזור מאפשר לפליטים לרכוש בתים בכל עיר וכפר בישראל ולהתגורר בהם ללא הגבלה, כמו באירופה.

את התוכנית לאינטגרציה בתחום הכלכלי תיאר פרס בשורה של ספרים וחיבורים והיא כוללת בנק אזורי משותף, מטבע מזרח תיכוני אחיד, מסגרת שלטונית משותפת ועוד כיו"ב יסודות שהפכו עקרונות יסוד בהסכמי אוסלו ובנספחים הכלכליים שלהם בהסכמי פריז - הסכמים אירופיים מובהקים כפי ששמם מעיד עליהם. רעיונות אלה מעסיקים את פרס, כפי שראינו, כבר מאמצע שנות החמישים לפחות, והם מבשילים ומתקצנים בד בבד עם ההקצנה האירופית. בשלהי שנות השבעים, כאשר האופציה למימוש האינטגרציה הקונפדרטיבית היתה ירדן, פרסם פרס את ספרו 'כעת מחר' שנכתב יחד עם חגי אשד. בפרק 'פשרה פונקציונלית וטריטוריאלית' מדבר פרס על שוק ישראלי ירדני משותף, על גבול פתוח ועל 'צבא ישראלי ירדני' משותף.

במילים אחרות, פרס מדבר על תוכנית שיישומה פירושו קץ מדינת ישראל. על חורבות המדינה ועל חורבות מוסדותיה הנבחרים פרס מבקש לכונן את מפעל חזיונותיו וחזיונות פטרוניו מארה"ב של אירופה - מזרח תיכון חדש, אינטגרטיבי, נטול מדינות, בו חיים בשלווה ובנחת אזרחים נטולי זהויות לאומיות, דתיות או אחרות חיי שלום ומשרתים יחדיו את המולך התורן בדמות נציבות האיחוד האירופי.

קיומה העקשני של מדינת היהודים עומד כאבן נגף על דרכה הסלולה של אירופה למזה"ת החדש של פרס נציגה ומשרתה המובהק והנאמן. האימפריאליזם החמסני של בריטניה, צרפת וגרמניה לא הגיע אל קצו עם שוך קרבות מלחה"ע השנייה וביטול המשטר הקולוניאלי, הוא רק בא לידי ביטוי באופנים חדשים כעת.

בן טיפוחיו של פרס, מר יוסי ביילין, אשר זכה לכינוי 'הפודל' מפי רבין עליו השלום, עובד אף הוא למען האינטרס האירופי באזור. באתר 'שחר' בלקסיקון הפוליטי קבע ביילין כי על ישראל לשאוף להתמזגות באיחוד האירופי במסגרת ההסכמים המדיניים. התמזגות כזו פירושה כפיפות מוחלטת להחלטות נציבות האיחוד וניטרול מוחלט של ממשלת ישראל. במילים אחרות, מדובר בביטול הריבונות הישראלית מרצון.

התייחסות גורמי חוץ ניטראליים לתוכנית ביטול מדינת ישראל

גורמי חוץ בד"כ התנגדו להסכמים המדיניים, משום שהם ידעו שאין לפירוק מדינת ישראל השלכות מייצבות. התרשמות מעין זו ניתן למצוא בדבריה של הד"ר ג'ין קירקפטריק, אשר כיהנה כשגרירת ארה"ב באו"ם תחת ממשל ריגן: "באחד מביקורי האחרונים בישראל סעדתי ארוחת ערב עם קבוצה שרוב אנשיה השתייכו לשמאל הפוליטי, ואחדים מהם היו מבכירי משרד החוץ של ישראל. לקראת סיום הערב התברר לי מהו חזונם באשר לייעודה של המדיניות הבין לאומית: הם חולמים על מזרח תיכון ללא גבולות. במקום זאת, הם דבקים במילות השיר שהיה פופולרי למדי בישראל לפני שנים אחדות, אשר תיאר עולם ללא גבולות. אבל מה שאולי חשוב מכך, אנשים אלה דיברו על קיצה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מובהקת..." (תכלת 6, עמ' 172).

רוב הגורמים המרכזיים בקהילה הבינ"ל התנגדו להסכמים המדיניים, משום שלכולם היה ברור - כולל למחוללי ההסכמים עצמם - שמהלך מדיני הזוי כל כך ומנותק כל כך מן המציאות יוביל את האזור כולו למצב של חוסר יציבות ושל מלחמת הכל בכל. לדברי אהוד יערי: "המלך חוסיין היה נגד אוסלו, האמריקנים היו נגד אוסלו, אבל קיבלו את הדין. הייתי בוושינגטון ביום שבו נודע על הסכם אוסלו, בפגישה עם מי שהיה יועצו של קלינטון למזה"ת. הוא היה הלום. הוא לא האמין שעשו הסכם כזה. כשאני קראתי את ההסכם לא יכולתי לישון. שבועיים לא ישנתי. בסוף לקחו אותי לרופא. אני חשבתי מן היום הראשון שאוסלו היה טעות..." ('גלובס' מוסף פירמה מס' 30, מאי 02').

מנהיגי הטרור וראשי השמאל כנושאי חזון משותף

באותם ימים פרסם אבו מאזן, ראש רשות הטרור הפלשתינית בהווה, שורה של הצהרות ובהן גילויי תמיכה והתלהבות נוכח 'ההסכם ההיסטורי והשלכותיו החיוביות'. אבו מאזן סבר, בצדק, כי ההסכם חותם למעשה את פרק הציונות הישראלי, ופותח פתח למחיקת המדינה הציונית מן המפה. רעיון האיחוד הקונפדרטיבי הערבי ישראלי של פרס ושל פטרוניו/מממניו באיחוד האירופי, זכה לתמיכה מסיבית בקרב מנהיגי הטרור הערבי בגדה וברצועה. בין לילה הפכו מנהיגים אלה ממצורעים הראויים לתלייה, לטרוריסטים בחליפות ול'פרטנרים לשלום'.

המגעים עם הגורמים הערביים הללו קדמו בהרבה להסכמים עצמם, והצהרותיהם לימדו על הסכמה רחבה וקבלה מוחלטת של התוכנית לרקונסטרוקציה דיסטרוקטיבית של מדינת ישראל ושל המזה"ת מבית מדרשו של פרס. ב-83' קבע זיאד אבו זיאד כי: "תחילה צריכה לקום מדינה פלשתינית שתרגיל את שני העמים לחיות ביחד בכבוד הדדי אך אולי בעתיד הדורות הבאים ירצו להתאחד - מבחינת הפלשתינים ההגיון מחייב את זה." (In The Land Of Israel, עמוס עוז, עמ' 161 - 162).

גורמים פלשתינים מרכזיים נוספים, דוגמת צלאח חלף (אבו איאד), ג'ורג' עבד ואמיל נח'לה, חזרו על הדעות הללו והביעו בהן תמיכה. לפי אבו איאד: "יבוא יום ויהודי ישראל וערביי פלשתין שהאמון ההדדי ביניהם טופח והוזן במשך שנים של דו קיום בשלום יחליטו שהאינטרס המשותף שלהם טמון בצורה זו או אחרת של האיחוד...". (אבו איאד, Lowering The Sword, עמ' 97).

אמיל נח'לה קבע כי: "תישמר קיומן של זהויות ערביות וישראליות נפרדות אך שתי הקהילות יחיות במסגרת ישות פדראלית אחת...".(נח'לה, Journal of Palestine studies XXII, 2 1993, עמ' 12 - 14). רעיון האיחוד הקונפדרטיבי הישראלי ערבי, אליו שואפים גורמי הטרור הפלשתינים ומנהיגי השמאל המרכזי בארץ מכוון לתכלית מרכזית אחת - השמדת מדינת ישראל.

מנהיגים פלשתינים 'מתונים', דוגמת פייסל חוסייני קבעו - תוך תמיכה ברעיון המדינה הגלובלית - כי: "תהיה חברה חדשה (במזה"ת) ללא גבולות וכולם יגלו מחויבות לקהילה החדשה...". עד כאן זהים הדברים לחזון פרס/ביילין ופטרוניהם רבי החסד האנטישמים האירופיים, אבל כאן יוצא המרצע מן השק כשחוסייני מוסיף: "במוקדם או במאוחר נאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם החברה הגדולה יותר, כלומר עם החברה הערבית שלנו ובסופו של דבר נביא לפירוקה ההדרגתי של הישות הציונית". (חוסייני, ג'רוסלם פוסט 8.1.93).

משמעותה של המגמה הטרוריסטית שמאלנית המשותפת לראשי רשות הטרור הפלשתינית ולראשי השמאל בישראל מחרידה. נוצר מצב שבו רעיון מחיקת ישראל הפך מטרה לא רק לגורמי טרור ולאחמדינג'אד, כי אם גם ובעיקר לגורמים פוליטיים פנימיים החוזים מזרח תיכון נטול מדינות ונטול גבולות. האג'נדה ההרסנית של הגורמים הפוליטיים הללו הופכים אותם באחת לתאומים סיאמיים של מנהיג אירן, ולשותפים גלויים לתוכניותיו למחיקת ישראל מן המפה.

זאת בעיקרו של דבר הברית הקטלנית המודעת בין גורמים פוליטיים ישראלים לבין גורמי טרור ערביים, ואיתה צריך הציבור הציוני להתמודד אם חפצי חיים אנחנו.