הדיור הציבורי בישראל

לפני ימים ספורים פרסם ארגון "לתת" את דוח העוני האלטרנטיבי לזה המופק מדי שנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בניגוד לדוח הביטוח הלאומי בונה ארגון "לתת" מדד עוני המבוסס על פרמטרים איכותיים ולא על פרמטרים כמותיים גרידא. אחד הפרמטרים המובאים בו הוא פרמטר הדיור. מהות פרמטר זה כלשונו בדוח: האם פרט מסוים מצליח לעמוד בתשלומי משכנתא/שכר דירה? האם הוא עומד בתשלומי ארנונה, חשמל ומים? האם תנאי הדיור הולמים וסבירים? האם קיימת נגישות סבירה למקום עבודה באמצעות תחבורה ציבורית? האם יכול הפרט לשפר את מקום המגורים?

מהדוח של ארגון "לתת" עולים הממצאים הבאים: מסך הנשאלים מקבלי הסיוע מקרב העמותות והארגונים השונים הנסקרים בדוח, 63% מתגוררים בדירות שאינן בבעלותם, 39% מתקשים לעמוד בתשלומי משכנתא/שכ"ד. מחצית מהנשאלים מרגישים כי הדירה בה הם מתגוררים אינה עונה על צרכיהם הבסיסיים ו-65% מעוניינים לשפר את תנאי מגוריהם, אך אין להם את האפשרות הכספית לממש זאת.

האמור לעיל מביא אותי לדון בסוגיית הדיור הציבורי בישראל. מרבית הישראלים כיום מעדיפים לגור בדירות אשר מצויות בבעלותם. אחת הסיבות לתופעה זו היא צו הגנת הדייר המנדטורי מ-1940 וחוק הגנת הדייר שבא בעקבותיו, על מוסד דמי המפתח שנוצר בשל כך. דייר מוגן הוא מי ששילם דמי מפתח (תשלום שאינו דמי שכירות רגילים). על-פי חוק הגנת הדייר, מרגע ששולמו דמי המפתח נקבעות לדייר זכויות רבות ובלתי רגילות כגון רשות החזקה בנכס גם לאחר תום תקופת השכירות המקורית. כך שלדייר מוגן זכויות רבות אשר נראות כיום ככאלה הפוגעות בזכות הקניין הטבעית של בעל הבית. הדירות שנבנו לפני שנים רבות להשכרה על-ידי המדינה, במגמה לספק פתרון לגלי העלייה ההמוניים של שנות החמישים, הן אלה המיועדות כיום לנזקקים במסגרת הדיור הציבורי. הדירות מושכרות לזכאים על-ידי החברות המאכלסות כגון עמידר, עמיגור, פרזות וכו'. מאגר הדירות הציבוריות ממוקם לרוב באזורי הפריפריה בצפון ובדרום.

בשנת 2000 פרסם "המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים בישראל" מחקר שנעשה ע"י בר דדון, והדן בדיור הציבורי בישראל. ממחקר זה עולה כי הדיור הציבורי אומנם מעניק מחסה לאוכלוסיות הנזקקות, אך עם זאת, איכותו הירודה של הדיור, מראהו המוזנח והעלוב ומיקומו באזורים אשר אינם מאפשרים מציאת עבודה מקשה על אוכלוסיות אלו להשתלב בחברה. הדיור הציבורי בהווייתו הנוכחית מבודד את העוני ומדגיש אותו ביתר שאת, וכך מהווה מכשול על דרך השכבות החלשות ליציאה ממעגל העוני.

במהלך השנים הוצעו הצעות חוק ותיקוני חקיקה הסבים סביב רעיון הפרטת הדיור הציבורי, או במלים אחרות, רכישת הדירות על-ידי דיירים ותיקים. חוק הדיור הציבורי, אשר מאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש בתנאים מסויימים את הדירות שבהן הם מתגוררים, נחקק בשנת 1998. אולם סמוך לאחר חקיקתו הוחלט על הקפאתו, ומכירת דירות הדיור הציבורי לדיירים מתבצעת מעת לעת על-פי החלטות ממשלה בלבד. במסגרת חוק זה מוצע לדיירים, בתנאי זכאות מסוימים, מחיר דירה מסובסד המגיע לעיתים לעשרות אלפי שקלים בודדים בלבד. לרבים, דירה במחיר מציאה של שלושים או ארבעים אלף שקל נשמעת כמו בדיחה טובה, שכן סכומים אלו מצויים בהישג יד מיידי כמעט. עם זאת, אם תושבי הדיור הציבורי, הנאבקים מדי יום על קיומם, היו יכולים לגייס סכומים של שלושים או ארבעים אלף שקל, יתכן שמלכתחילה לא היו גרים בדיור כזה.

מעבר לכך, הדיור הציבורי הינו נטל על החברה. הדיור הציבורי זוכה לסבסוד בסך 700 מיליון ש"ח בשנה (סבסוד שכ"ד), שאינו מבוטא בתקציב המדינה וכך יוצר עיוותים בשוק הדיור להשכרה, שכן הפערים בדמי השכירות נאמדים לעיתים באלפי אחוזים. מה גם שהדיור הציבורי מחויב בעלות בניית יחידות חדשות ובכיסוי עלות החברות המשכנות הממומנות ישירות מכספי משלמי המיסים.

אחת מהמלצותיה של דדון היא להיטיב עם דיירי הדיור הציבורי ולהעביר לרשותם את הדירות האמורות ללא תמורה. העברת בעלות זו תחסל את התופעות הנלוות לסוגיית הדיור הציבורי וכן את הסבסוד המעיק על שוק הדיור להשכרה וכן ועל כלל אזרחי ישראל. אני מסכים ומצטרף להמלצתה של דדון בהתניות מסוימות. מעבר לתנאי סף המכתיב ותק של מספר שנות מגורים בדירה, יש להבטיח כי הדיירים יוכלו לשאת בהוצאות האחזקה של המבנים, שמא יוזנחו המבנים יותר משהם מוזנחים כבר היום. לשם כך יש לוודא שבמשפחות בהן ראש המשפחה צעיר מגיל פרישה לגמלאות, למפרנס אחד לפחות במשפחה יש מקום עבודה קבוע. באופן זה יינתנו לדיירים החופש והאמביציה לטפח וליפות את סביבת מגוריהם.

בנוסף, מהלך זה יעודד דיירים מובטלים או דיירים עובדים שלא מדווחים את פרנסתם, השוהים במסגרת הדיור הציבורי להשתלב במקום עבודה ולהתמיד בו במגמה לזכות בבעלות על הדירה. במשפחות שבהן אין מי שיכול לשאת בפרנסת הבית (פנסיונרים או אנשים מוגבלים בגופם או בנפשם) תינתן הדירה בהתניית ותק מגורים בלבד. במקרה של קרקעות בעלות פוטנציאל מחיר גבוה, יאפשר הדיור בבעלות פרטית מלאה לשמש קלף מיקוח בעסקות מכירה למול קבלנים יזמים אשר יבקשו לבנות בניינים חדשים באזורים האמורים. דירה הבנויה על קרקע בעלת ערך גבוה תניב רנטה מכובדת לבעליה. בנסיבות שכאלו יש לשקול ניסוח חוק שיקבע מהו החלק ברנטה על הקרקע שיתועל לקופת המדינה ומהו החלק שיתועל לכיסם של הדיירים. אנשי חזון יגידו, כי יתכן שבעתיד אף יסייע הדבר בהוצאת הדיירים מגטאות העוני הצורר.