הבוקר סגרתי את החשבון שלי בבנק הפועלים. אני מודה, זה לא היה לי קל. כמאמר סיסמת המכירות של הבנק בשנות השמונים, אני ממש באתי לגדול עם בנק הפועלים. החשבון התנהל עד היום בסניף השכונתי בעיר הולדתי חיפה, אותה עזבתי כבר לפני שנים ארוכות לטובת העיר הגדולה וחוץ מבית הורי, הוא היה הקשר היחידי שלי לנופי הילדות. פתחתי את החשבון לפני חמש עשרה שנה, עם הגיעי לגיל 17. היה זה חלק מאותם סימנים של בגרות כמו רישיון הנהיגה והוצאת תעודת הזהות.
עברו שנים ואני המשכתי לגדול עם הבנק: החשבון צעד איתי את צעדי הראשונים בבקו"ם והפך מחשבון נוער לחשבון חייל, הסתגל במהירות לחיי הקמפוס הסוערים ושינה צורה לחשבון סטודנט ונכנס איתי בצעדים בטוחים לשוק העבודה כשהתפתח לחשבון משכורת. הסניף אף הגדיל לעשות והגדיר את חשבוני בסיווג הנכסף של "בנקאות פרטית".
אכן, זה לא היה קל, אבל כששמעתי שבנק הפועלים מטיל שוב עמלות חדשות על לקוחותיו הפרטיים, הרגשתי שזהו הקש ששבר את גב הגמל. לאחר סל שלם של עמלות מעמלות שונות, שאין להן אח ורע אפילו במעוזי השוק החופשי הקיצוניים ביותר בעולם, הייתה זו מבחינתי עמלה אחת יותר מדי.
הבנקים בישראל מנצלים את החולשה המאוד אנושית של לקוחותיהם הפרטיים, חולשת ההרגל. חשבון הבנק הוא אחד מאותם גורמים יציבים בחיים שלנו שקשה מאד להחליף. וכך, הם ממשיכים להמציא גזרות ועמלות שונות ונוהגים בנו כמו אותה צפרדע אשר אט אט מעלים את הטמפרטורה של המים בהם היא שוחה, עד שהיא מתבשלת במים רותחים.
יש שיגידו שהצעד שלי אינו משמעותי, וכמו שאמרה הפקידה שביצעה את סגירת החשבון: "מה זה חשוב, הרי ממילא כל הבנקים יעלו את העמלות?!". היא צודקת, יש להניח שקרטל הבנקים יישר קו עם הבנק הגדול במדינה, ובמהרה אשלם את אותן עמלות גם בבנק הקטן אליו עברתי. אולם, בתחושה המאוד אישית שלי פגעתי במשהו בכל אותם מצנחי זהב, מענקי פרישה, משכורות דמיוניות, השלום שמתחיל בתוכנו, הרפתקאות פיננסיות וברווח של קרוב למיליארד שקל לשנה.
סמוך ובטוח בצעדיי הודעתי לפקידה שהחלטתי שלא משנה מה, אני עוזב. "אתה בטוח?" היא שאלה, ופתאום עלו בי מחשבות שניות. "אני בטוח?", שאלתי את עצמי. אולי בכל זאת להישאר, היססתי. אחרי הכל, אני מכיר כאן את כולם, זה נח וחמים, אני לקוח מועדף וגם יש לי כרטיס זהב. הפקידה קטעה את מחשבותיי כשאמרה: "תחתום כאן שאתה מודע שעל כל סגירה של הרשאה להוראות קבע לא פעילות בחשבונך תשלם 5 שקלים". הבנתי שגם אם הצעד שלי קטן, אין ספק שהוא נכון.
