יומני אבנרי: שלושה ידוענים

המו"מ שהתנהל בימים האחרונים בין עפר נמרודי לארקדי גאידמק על רכישת מחצית ממניותה של קבוצת הכשרת הישוב (בין היתר, בעלת השליטה בעיתון מעריב), מלמד על ניסיון נוסף של איל ההון להעמיק את מעורבותו לא רק בענף הנדל"ן, אלא גם בענף התקשורת. גאידמק רכש כבר תחנת רדיו אזורית - 99FM - ואין לי ספק שחרף הודעתו על הפסקת המו"מ עם משפחת נמרודי, הוא יוסיף לחתור להרחבת מאחזיו בתחום התקשורת. ודאי הגיע למסקנה שבישראל יש ערך מוסף לאיל הון המחזיק גם בכלי תקשורת, שבאמצעותו יש ביכולתו לצ'פר ו/או לחסל חשבון עם פוליטיקאים ואישי ציבור.

האוליגרך המתוקשר אינו יורד מהכותרות - ונראה שהוא נהנה מכך. גאידמק הוא חיה תקשורתית מבריקה. בריאיונות שהעניק בתקשורת האלקטרונית הוא נוהג להשתעשע עם מראייניו, להתעלם משאלות קשות, להשיב על שאלות שלא נשאל ולשחרר הצהרות מוכנות מראש. כך נהג באחרונה כששם ממש ללעג את יאיר לפיד - עיתונאי נטול חוט שדרה, שאולי עוקץ מדי פעם את מרואייניו, אך מיד לאחר מכן נבהל בעצמו משאלתו החצופה ומשדר בשפת גופו מצוקה, שעליה הוא מנסה לחפות בעזרת צחוק קולני.

הופעותיו התכופות של גאידמק בתקשורת לאחר המלחמה בצפון ובתקופת התגברות ירי טילי הקסאם על העיר שדרות נועדה בעיקרה לשמר את האהדה הציבורית כלפיו, השווה בערכה לכמה מנדטים טובים, אהדה שנולדה בעקבות פעילותו הנדבנית למען תושבי הצפון והדרום, שהופקרו על-ידי ממשלת אולמרט. בהזדמנות לא חגיגית זו, גאידמק הממולח מנסה להשתמש באהדה כלפיו כדי לבצר את חומת ההגנה סביבו, לנוכח החקירה המתנהלת כנגדו בחשד שהלבין עשרות מיליוני דולרים בארץ ובחו"ל.

אחת הדרכים שנוקט גאידמק בחודשים האחרונים היא פרסום מודעות ענק בעיתונות, שבהן הוא תוקף את היחידה המשטרתית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל), שניהלה את החקירה בעניינו. הוא צולף במיוחד על ראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, ניצב יוחנן דנינו, שהיה מופקד על תיק חקירתו בעת שכיהן כראש היאחב"ל. העובדה שמיליארדר החשוד בהלבנת הון משתלח בפומבי בקצין משטרה בכיר היא תופעה שספק האם היה לה אח ורע במציאות הישראלית. תפקידו הרגיש של דנינו מחייב אותו לשתוק ולא להגיב להתקפות שלוחות הרסן של גאידמק, אך למרבה הפלא, ראשי זרועות אכיפת החוק לא העניקו לו גיבוי ממשי: מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב משה קראדי, לא יצא מגדרו כדי להגן עליו, ואילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, עשה זאת בקול ענות חלושה בלבד.

לא ברור לי עדיין מדוע גאידמק העניק באחרונה הנחה לא צפויה לראש הממשלה והניח את נשקו בעיצומו של הקרב ביניהם, שהחל כשאולמרט העליב את גאידמק באומרו - לאחר שהאחרון מימן הקמת עיר אוהלים בניצנים לשיכון תושבי הצפון המופגז - שאזרחי ישראל אינם נזקקים לחסדיו של הגביר מקיסריה.

גאידמק לא נוהג להשאיר חשבונות פתוחים. הוא התוודע מקרוב לראש הממשלה כשהאחרון כיהן כראש עיריית ירושלים. אולמרט פנה אליו בבקשה שירכוש את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, ואף טרח לצרף למו"מ על הסכם הרכישה את עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר במשרד הפרקליטים שלו. במהלך השנים נהנה מסר מדלת פתוחה לרווחה אצל אולמרט, בתפקידיו הציבוריים השונים. מהות קשריהם נחקרת עדיין על-ידי מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

במודעה האחרונה שפרסם, גאידמק כינה את אולמרט "בדיחה" וטען שהדרג המדיני העליון עומד מאחורי ה"רדיפה" המשטרתית נגדו. הוא הפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי אולמרט ודרש ממנו להשיב על האשמה חמורה זו. והנה, חרף כל זאת, וחרף העובדה שבמודעותיו הציג גאידמק את הממשלה במלוא ערוותה ותקף את התנהלותה הפושעת בתקופת המלחמה בצפון, אולמרט בחר שלא להגיב. הוא נזהר מאוד לא להרגיז את גאידמק ולא להיכנס עימו לעימותים נוספים. אני יודע היטב מדוע אולמרט נוהג כך ומה יפסיד אם לא יישמר בלשונו. אם גופי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה, הם יגלו את הסיבות לכך גם מבלי שיזקקו לרמזים שלי.

אולמרט שותק גם כשעיניו כלות למראה הידידות שנרקמת בין גידאמק לבין שנוא נפשו של ראש הממשלה, ח"כ בנימין נתניהו. יו"ר האופוזיציה הווירטואלית צפצף השבוע על התקשורת, ובאותה הזדמנות הראה אצבע משולשת כלפי יציר כפיו לשעבר, אביגדור ליברמן, השר להצלת עם ישראל. נתניהו הגיע השבוע למסיבת הסילבסטר שערך גאידמק במלון הילטון בתל אביב, מסיבה שבה נכחה מרבית הסלתא העסקית. השמנא הפוליטית עדיין שומרת על מרחק-מה מגאידמק, אך הוא אינו מתרגש מכך: הוא יודע שלא ירחק היום ורבים מבכירי הפוליטיקאים יעלו אליו לרגל לקיסריה.

גאידמק, בעל פני הפוקר, שומר מאז מודעתו האחרונה על עמימות, מילה שהפכה לאופנתית מאוד באחרונה. הוא טרם גילה האם יש בכוונתו להיכנס לפוליטיקה ולהתחרות בליברמן. ייתכן שבסופו של דבר יחליט להתמודד לא בבחירות לכנסת, אלא דווקא על ראשות עיריית ירושלים, בבחירות שאמורות להיערך בעוד כשנתיים. אם אכן יפנה גאידמק לחיים הציבוריים, היועץ המשפטי לממשלה ייאלץ להשיב על השאלה האם פעילותו הפילנתרופית, ואפילו רכישת בית"ר ירושלים, איננה שוחד בחירות מוקדם, בבחינת "שלח עוגתך על פני המים". עמותת אומ"ץ כבר הזדרזה להניח את הסוגיה על שולחן היועץ. מזוז השיב כי כל עוד גאידמק לא הודיע במפורש על כוונתו להיכנס לחיים הפוליטיים, אין מקום לדון בפנייתנו.

כשקראתי את דברי ההבל ששיגר השבוע רני רהב לעבר מגיש הרדיו גבי גזית - בין היתר, אמר היחצ"ן כי "גזית הוא התאום הסיאמי של שלי יחימוביץ'. הוא מציג את עצמו כאמא תרזה" - אמרתי לעצמי שהתינוק המגודל הזה חצה פעם נוספת את הגבול. הגיע הזמן לעצור את חרצובות לשונו של רהב, משרתם של אילי ההון, שכזכור כבר השתלח בעבר בחריפות ביחימוביץ', עוד כשהיתה מגישת רדיו נוקבת, בעלת אג'נדה חברתית, כמו גזית. הדבר אירע כשהיא העזה למחות בתוכניתה על פיטורי מאות מעובדי בנק הפועלים. רהב, הדובר הנאמן של שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק, עלה לשידור ואמר למגישה האמיצה: "את רעה, את רעה". מעניין האם גבה מהנהלת הבנק עמלת שורה בעבור תעוזתו.

אל רהב התוודעתי לראשונה לפני שנים רבות, בעת ששירת כסמל תרבות בבסיס חיל-האוויר בצריפין. הוא פנה אלי והזמין אותי להנחות "בוקר של נשים" בבסיס. כשקיבלתי ממנו את רשימת המרואיינות, שכללה שורה של נשים מהשורה הראשונה, הבנתי שיש לי עסק עם צעיר שעתיד להגיע רחוק בזכות חנפנותו, אך אודה ואבוש כי לא שיערתי שהוא יגיע כל-כך רחוק ויהפוך ליחצ"ן של המדינה.

הסמל הצעיר חדור המוטיבציה הפך לאדם אמיד מאוד, בעל נכסים פיננסיים ומכונית יוקרתית עם נהג פרטי, המנהל אורח חיים ראוותני. שועים מחפשים את קרבתו, ורק המובחרים שבהם זוכים להתארח בחווילתו המפוארת בסביון. אלה שאינם מוזמנים לאירועים המוניים יותר שהוא עורך לכל המוגדרים כ"מי ומי ומה ולמה ומדוע" חשים עצמם נעלבים, אולי משום שהיה מי שטען פעם שמי שלא מוזמן לרהב, כביכול אינו קיים.

רהב פיתח שיטת עבודה המבוססת על תשומת לב אישית, המחניפה כנראה לאנשים רודפי כבוד ובעלי אגו. כך, למשל, כל אחד מאלה הנמנים עם אלפי ידידיו ומכריו מקבל מדי שנה ביום הולדתו פתק ברכה אישי מרהב, לעיתים בצירוף זר פרחים.

על אחת משיטות עבודתו עמדתי בשעתו מקרוב כשהזמין את רעייתי ואותי לארוחת ליל שבת בדירתו הקודמת בגבעתיים. מטעמי נימוס, לא שאלתי אותו מראש עם מי יהיה לי את הכבוד להסב באותו הערב. עם הגיענו, תפשתי מיד את הפרינציפ. היו שם כמה תעשיינים - לקוחות של רהב - ולבסוף הגיע מיכה חריש, שר התמ"ס דאז. הבנתי שהקשר הבלתי אמצעי של יחצ"ן הצמרת עם השר האחראי על התעשיה קסם ללקוחותיו, אך לא הבנתי על איזה תקן הוזמנתי אני לאירוע. כמה הערות שהשמעתי בנידון והסתלקותי המוקדמת חרצו את דיני להימחק מרשימת הסועדים על שולחנו של רהב. אינני מצר על כך.
שיטה נוספת של רהב היא להשתמש באישיות ידועה כמקדמת מכירות של לקוחותיו המסחריים. בתחום הזה סייעה לו רבות לאה רבין, שגררה את בעלה, בעת שכיהן כראש הממשלה, לאירועים שארגן רהב, ובתמורה זכתה למתנות למכביר מלקוחות מענף התכשיטים.

ניגודי האינטרסים של רהב, שמשרד יחסי הציבור המשגשג שלו ייצג לעיתים במקביל שני לקוחות מתחרים, מעולם לא הפריעו לו במיוחד. נראה שאוזלת ידו של הארגון ליחסי ציבור באכיפת כללי אתיקה מקצועית על חבר מיוחס כמוהו סייעה לו לא במעט.

רהב, שמעולם לא נחשף כמי שסוגיות מוסריות מציקות לו במיוחד, זוקף לחובתו מסעי יחצ"נות בשירותם של עברייני צווארון לבן. על הרקע הזה ניהלתי עימו שני עימותים טלוויזיוניים בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, עימותים שבהם הגן היחצ"ן המלוקק בחירוף נפש על לקוחותיו הסורחים. הראשון שבהם היה כשיצאתי חוצץ נגד מתן כופר ללא הרשעה פלילית לאיל ההון יולי יולי עופר, שכנגדו הוגש כתב אישום פלילי באשמת עבירות מס. בשנייה היה זה כשעיריית פתח-תקוה החליטה לקרוא רחוב באזור התעשיה בעיר על שמו של מרטין גהל, ממייסדי דובק, חרף העובדה שהתנהלות יצרנית הסיגריות היתה מלווה באי-סדרים, ובנו של מרטין, זורח, אף הואשם בכמה עבירות פליליות ונמלט מהארץ.

עימותים מסוג אחר היו לי עימו בעת שכיהנתי כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב. רהב התעקש לא לקיים מסיבות עיתונאים בבית סוקולוב, אלא רק במקומות יוקרתיים יותר, שבהם ניתן היה לחלק לעיתונאים תשורות יקרות. לצערי, הוא זיהה אצל מספר לא מבוטל מעמיתי למקצוע מידה נכבדה של חמדנות, עד כדי כך שקשה היה לראשי האגודה לעצור את הסחף האתי שנגרם במתן התשורות.

פעילותה של עמותת אומ"ץ בנושא ההון והשלטון היתה תמיד לצנינים בעיני רהב. במיוחד כעס כאשר פנינו בשעתו לבנימין נתניהו, בעת שהאחרון כיהן כשר האוצר, ומחינו על הכוונה להיענות לבקשתה של שרי אריסון לשלם מס הכנסה מופחת על רווחיה חברותיה בארץ, ובכללן בנק הפועלים, בנימוק שהמניות שלה בהן מוחזקות על-ידי חברות נאמנות זרות. פנייתנו הניבה פרי, והנושא הוסר מעל סדר היום.

כשיצאה עמותת אומ"ץ לפני כמה שבועות נגד השכר הגבוה של ראשי בנק הפועלים והדיבידנדים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים שהוענקו להם, התעורר שוב זעמו של רהב.

באירוע חברתי שבו הצטלבו דרכינו באקראי, מחה היחצ"ן בפני בקולניות הילדותית האופיינית לו: "מה אתם רוצים? זהו בנק פרטי!". לך תסביר לו כי גם כיום, לאחר הפרטתו, הבעלים הפרטיים מחזיקים רק בשליש ממניות הבנק, והיתר נתון בידי גופים מוסדיים וציבוריים. ואם תסביר לו, האם בכלל יבין?

בכל פעם שאני צופה בתוכנית "עשרת הדברות" בערוץ השני, בהנחיית עו"ד רונאל פישר, אני נזכר משום מה באמרה: "טובל ושרץ בידו". במקרה של פישר, מוטב אולי היה לומר "מטביל ושרצים בידו": דוגמא צינית לאדם בעל דופי המנחה תוכנית המתיימרת לעסוק בענייני מוסר. הואיל ורוב הצופים אינם מכירים אותו אישית, מוטב שאציג כאן, על קצה המזלג, כמה דברים שדי בהם כדי לחשוף את דמותו האמיתית של פישר כאדם שהמניע העיקרי בחייו הוא צבירת כסף ותהילה בכל מחיר.

התוודעתי לפישר לפני כתריסר שנים, בעת ששימש ככתב חוקר בעיתון "חדשות". באותה העת, לצד עבודתי בידיעות אחרונות, כיהנתי כיו"ר עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, שהתייצבה בראש המאבק בנגע השחיתות. פישר פנה אלי וביקש לכתוב כתבה על פעילותה של העמותה. נעניתי ברצון, הפניתי אותו לכמה מהפעילים, ובאותה ההזדמנות הבהרתי לו שכחבר מערכת עיתון המתחרה בעיתונו, אינני חש בנוח להתראיין בעצמי ל"חדשות".

כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי וביקש לבוא לביתי לשיחה שלא לפרסום על העמותה. נעניתי ברצון. לא העליתי על דעתי שהצעיר המגמגם, שרצה בכל מאודו להצליח כעיתונאי, יטמין בכיסו מכשיר הקלטה במטרה להכשילני. אחרי שיחה קצרה על העמותה, הוא הציג לי שאלות שונות על עבודתי בעיתון; בין היתר, התעניין מדוע אני כותב ספרי תחקירים. הסברתי לו שבכתיבת הספרים האלה אני נהנה מחופש ביטוי מלא, ויש באפשרותי לשבץ בהם חומרי תחקיר שנפסלו לפרסום בידיעות אחרונות, הואיל ועלולים היו לחבל באינטרסים הכלכליים של העיתון ובעליו.

כשפורסמה כתבתו של פישר בגיליון יום שישי של "חדשות", התברר שהוא דחק לקרן זווית את העמותה, ולעומת זאת הציג "ריאיון" עימי, שזכה לכותרת: "אריה אבנרי מאשים: 'סותמים פיות בידיעות אחרונות'. הכתבה הסבה לי נזק מקצועי ואישי רב, אך לא טרחתי לצלצל לפישר ולהעמידו על חומרת מעשהו. הסתפקתי בכך שאמרתי לעצמי שיש לו אצלי "חשבון פתוח", שמן הסתם ייסגר ביום מן הימים.

לימים עבר פישר לעבוד במעריב, וגם שם המשיך בדרכו הנלוזה. התחוור לי שלא הייתי הקורבן היחידי שלו: הוא נהג, באופן סדרתי ממש, להפר את אמונם של אנשים שהסכימו לשוחח עימו שלא לפרסום ולא העלו בדעתם שהוא מוליך אותם שולל. אחד מהם היה קצין המשטרה המנוח, ניצב משנה משה פרידמן, שהיתה לו בטן מלאה על המשטרה, ופישר רוקן אותה לתוך מכשיר הקלטה שלו. כמה ימים לאחר פרסום הריאיון עימו, פרידמן נפטר מדום לב, בצל הידיעה המכאיבה כי בשל הנזק שגרם לו פישר, אין לו מה לחפש יותר במשטרה. לפח דומה נפל תת-אלוף (מיל.) עמוס גלבוע, קצין מודיעין בכיר לשעבר, שהיה אמור להתמנות כמפקד גלי צה"ל.

פישר הוא אדם מוכשר מאוד. היו לו כמה הצלחות עיתונאיות מרשימות - בין היתר, הוא הצליח לדובב את יצחק רבין על התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים; חדר לחוג החוזרים בתשובה של אורי זוהר; ופרסם את פרשת הסיליקון בחלב של תנובה. אך הקו המנחה שלו בעבודתו העיתונאית היה מאז ומתמיד: המטרה מקדשת את כל האמצעים, גם אם הם פסולים.

במהלך עבודתו במעריב הפך פישר לאיש סודו של עפר נמרודי. יחד רקמו שורה של קומבינות, שבהן היו כרוכות עבירות אתיות רבות שביצע פישר. במקביל לעבודתו בעיתון, הוא החל ללמוד משפטים, ובמשך ותקופה מסוימת שילב בין שני המקצועות, כששימש כעורך ביטאון לשכת עורכי הדין. מן הסתם התקנא בגדעון, אחיו הבכור, העושה חיל בתחום המשפטים ומכהן בראש המפעל הנדבני קרן פישר. (אגב, השבוע פורסם כי הקרן, שהתחייבה לשלם מאה אלף שקלים למי שיעביר מידע שיוביל ללכידת האנס בני סלע, לא עמדה בדיבורה. רונאל מיהר להודיע שאין לו קשר לקרן. מעניין מי מקרב בני משפחתו כן אמור לממש את הבטחה, במידה שלא קוימה.)

כבר באותה העת הערכתי שרונאל יעתיק את דפוסי ההתנהגות העיתונאית הנלוזה שלו גם לשדה המשפטי. לצערי, לא טעיתי. אחיו, שכיהן שנים כחבר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, הצליח בזכות כוח השפעתו לחלץ אותו פה ושם מאי נעימויות. גדעון גם העניק לרונאל את האפשרות להתמחות במשרדו, ואף לעבוד בו כעורך-דין מן המניין, אבל לרונאל היו שאיפות התפשטות. האחים רבו וניתקו את יחסיהם. רונאל פתח משרד משלו, המשלב בין התחום הפלילי לתחום המסחרי.

בהדרגה קנה פישר לעצמו שם של פרקליט נטול מורא, הפועל בשיטות בלתי מקובלות ומצפצף על המוסכמות. המידע שצבר במהלך שנות עבודתו העיתונאית על שורה ארוכה של גופים ציבוריים, חברות כלכליות ואישים שונים סייע לו ופתח דלתות עבורו. דלת אחת בפתח-תקוה נסגרה בפניו על-ידי קצין משטרה בכיר לשעבר שעובד בתפקיד בכיר בעיריה ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור על כך.

המאבק הנחוש בשחיתות, שבער אולי בעצמות של פישר כשהיה עיתונאי חוקר, חדל לבעור אצלו בהדרגה, עד כדי כך שכיום לא נותרו ממנו אפילו גחלים. גם העיקרון של זכות הציבור לדעת פשט אצלו את הרגל: פישר נמנע מלשלם את החוב המוסרי לציבור שהאמין בו כשהיה עיתונאי. לכן, לא הופתעתי כשפורסם בתקשורת כי פישר ייצג את התאחדות הקבלנים בתביעה אחת והתמודד נגדה בתביעה אחרת, ולא הרמתי גבה כשקראתי בעיתונות שפישר, בעת שייצג את יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ (כיום שר הביטחון), בפרשת החשד לזיוף קלפיות בבחירות הפנימיות במפלגה, יעץ ללקוחו לא להעביר חומר בעניין למשטרה. עמותת אומ"ץ הפנתה את תשומת לב המשטרה לעובדה תמוהה זו, אך לא נעשה כל צעד של ממש בנדון.

למעשה, פישר מעולם לא פרש באופן סופי מעולם העיתונות. במקביל לעבודתו המשפטית, הוא הגיש בשעתו תוכנית ריאיונות בשם "גברים בשחור", בצוותא עם מיקי רוזנטל, עיתונאי מקצועני, מוערך וישר, שעבד עימי בעבר בידיעות אחרונות. עד היום אינני מבין מדוע חדל רוזנטל להגיש את תוכנית התחקירים העצמאית שלו בערוץ השני והעדיף את שיתוף הפעולה עם פישר. שניהם הרי לא באו מאותו הכפר, וסביר היה שלא יזדקנו ביחד.

ואמנם, בתוך זמן קצר התחוור לרוזנטל כי שותפו לתוכנית מתמרן בין ניגודי אינטרסים משוועים, ועוד בלי להניד עפעף. אחרי ריאיון שערכו עם ארקדי גאידמק, התברר לפתע שאיל ההון שכר את שירותיו המשפטיים של פישר, בין היתר לצורך הסתערות על היאחב"ל. לא למותר לציין שהביקורת הציבורית לא הזיזה לפישר, שאמר כי רכישת לקוחות מקרב מרואייניו אינה מהווה בעיה בעיניו, ומי שרואה בכך מעשה שחיתות - שיבושם לו. עמותת אומ"ץ הגישה תלונה נגדו ליו"ר מועצת הרשות השנייה דאז, מרדכי שקלאר (כיום מנכ"ל רשות השידור), שבה נטען כי פישר עשה מעשה שלא יעשה, ואף התרברב על כך בריאיון עיתונאי. שקלאר - מטעמים השמורים עימו - התעלם מן העבירה האתית החמורה, עדות לא מחמיאה על רגישותו המוסרית.

מי שכן הסיק את המסקנות הנכונות היה רוזנטל, שאמר לי כי אחרי שפישר עשה מה שעשה, הוא אינו מעוניין לעבוד עימו. ואכן, התוכנית "גברים בשחור" ירדה בתוך זמן קצר מלוח השידורים, אך במקום שפרנסי הערוץ השני ידאגו לסלק את פישר מהטלוויזיה, נסללה באורח פלא דרכו למיזם משודרג: תוכנית המוסר "עשרת הדיברות".

פישר נוהג לאיים חדשות לבקרים בתביעות נגד כלי תקשורת ועיתונאים. אנשים רבים אכן הזהירו אותי שאם אכתוב דברי ביקורת עליו, הוא יגיש נגדי תביעת דיבה. בשעתו ערכתי בגלריה עמליה ארבל תערוכה מקורית שנקראה "על חבל דק": על חבלים עבים נתלתה שורה ארוכה של תביעות דיבה שהוגשו כנגדי ואסופה של מכתבי איום שנשלחו אלי ממשרדי עורכי-דין שונים. באף אחת מהתביעות לא הפסדתי, ורוב איומי הפרקליטים לא התממשו. ברור, אפוא, שאינני מפחד מפישר. להיפך, הגיע הזמן שגם הוא יידע מאיפה משתין הכריש. שמא הזמן להיערך לתערוכה נוספת?

הקינוח השבועי: מי שמדבר

כשנתבקש אורי אבנרי, עורכו המיתולוגי של "העולם הזה", לומר כמה מילות הספד על העיתונאי אורי דן, שהלך לעולמו השבוע, הוא אמר, בין השאר, כי במרוצת השנים חדל דן להיות עיתונאי והפך למעשה לנושא כליו ולשופרו של אריאל שרון. "כשדן עבד ב'העולם הזה', אני הייתי האבא שלו, ואחר כך היה שרון האב", הוסיף.

אולי כדאי להזכיר לאורי אבנרי שעוד בהיותו עורך "העולם הזה", וכמובן בשנים שלאחר מכן, הוא עצמו היה נושא כליו ושופרו הבלתי-נלאה של יאסר ערפאת. האדם שאחראי למותם של ישראלים כה רבים אולי לא היה דמות אב לאבנרי - שהרי אבנרי מבוגר ממנו - אך אין ספק שהיה יותר מ"בן דוד" עבורו.