מה חוקרת "התקשורת החוקרת"?!

במשך שנים רבות אנו שומעים את הסיסמאות הנבובות על תפקידה של התקשורת לחקור, לחשוף את האמת, להיות "כלב השמירה" של הדמוקרטיה ועוד קלישאות מסוג זה. השאלה המתבקשת היא מי שומר על כלב השמירה. נשיא מועצת העיתונות, פרופסור מרדכי קרמניצר, הביע (09.01.03) בראיון בקול ישראל חשש מפני התנכלות השלטון לתקשורת. כמעט כל יום ניתנת דוגמא הפוכה, וחשש שאיננו קטן יותר קיים מפני התנכלות התקשורת לשלטון, עד כדי מעורבות וחתרנות לחילופי שלטון.

השבוע היינו עדים לפרסום מסמך מודלף הקשור בראש הממשלה ובמועמד לראשות הממשלה, אריאל שרון. עיתוי הפרסום, גם אם זכות הציבור לדעת, אינו מעיד על טוהר מידות אלא על כוונה להשפיע על תוצאות הבחירות. פרופסור רות גביזון טענה (10.01.03) בראיון בקול ישראל שעיתון אחראי היה נוהג איפוק ולא היה מפרסם מסמך כזה בעיתוי כזה.

שחיתויות הן נגע חמור, ודימויים מן העולם התחתון האמריקאי לא הומצאו לראשונה על-ידי עמרם מצנע, אלא על-ידי גולדה מאיר, ראש ממשלה מטעם מפא"י, שהגדירה כ-Tammany Hall את ההתרחשויות במפלגתו של מצנע, בגלגולה הקודם. שחיתויות חייבות להיחקר, אבל החקירות צריכות הן להתבצע והן להיות מדווחות על-ידי מערכות תקשורת ואכיפת חוק נטולות מעורבות פוליטית. האם זה המצב בישראל?

נגע חמור אף יותר משחיתויות הוא מה שקשור בשורש העברי שאיש ימין מנוע זה 7 שנים מלהשתמש בו, למרות שאנשי שמאל אינם מתנזרים ממנו. על כן אפנה את תשומת-לב הקוראים רק לשתיקתה הרועמת של "התקשורת החוקרת" בכל הקשור לקצה הקרחון שנחשף על-ידי העיתונאי בן כספית, שאיננו איש ימין, בפרשת יוסי גינוסר, והתעלמותה מהקשר בין הון לשלטון, הן בצד הישראלי והן בצד הפלשתינאי, ומשמעויותיו לגבי ביטחון הקיום והמינהל התקין במדינת ישראל.

מיוסי ליוסי, מהון להון ומהתערבות להתערבות זרה בענייני שלטון, מדוע "התקשורת החוקרת" אינה חוקרת את היקף העברות הכספים מגורמים אירופיים שונים לפעילי שמאל קיצוניים במפלגות מרצ א' ומרצ ב' ואת השימוש שנעשה בהם בפוליטיקה הישראלית? ומדוע באופן חד-צדדי היא מצמידה את הביטוי "קיצוני" למיעוט שולי בימין הדוגל בטרנספר של ערבים, אבל נמנעת מלהגדיר כך את ביילין/שריד/מצנע המטיפים לטרנספר של יהודים מבתיהם בגלל יהדותם. אם זו איננה גזענות, מהי גזענות?

ועוד: מדוע "התקשורת החוקרת" מעלימה עין ומטאטאה אל מתחת לשטיח את הדרישה המתגברת מצד חלקים נרחבים בציבור למנות ועדת חקירה ממלכתית בכל הנוגע למחדל אוסלו, גדול המחדלים במדינת ישראל, שהביא למלחמת אוסלו, הקשה במלחמות ישראל? על מותם של כעשרים אנשים באסון "ורסאי" מונתה ועדה כזו, ועל מותם של כמאתיים מוסלמים בידי נוצרים בלבנון גם כן מונתה ועדה כזו, ורק על מותם של כאלף יהודים - לא סופי - טרם מונתה ועדה חקירה ממלכתית, ו"התקשורת החוקרת" לא רק שאינה חוקרת, אלא ממשיכה לתת במה נרחבת למעורבים בכך, ולקרוא "מחנה השלום" למי שגרם לקשה במלחמות.

ועוד: מדוע "התקשורת החוקרת" מעלימה עין ומטאטאה אל מתחת לשטיח את הדרישה המתגברת לחקור מחדש את רצח רבין, כדי לאשר או להזים את השמועות והחשדות סביב נסיבות הרצח? מדוע אין היא דורשת לחשוף את הדו"ח הפתולוגי - של פרופסור היס - של ניתוח גופת רבין? מדוע לא נחקר קשר אפשרי בין מחדל אוסלו לבין רצח רבין? מדוע מערכת אכיפת החוק, שנתקפה פתאום בחריצות, גוררת רגליים בכל הקשור לסוכן השב"כ אבישי רביב, ומדוע "כלב השמירה" עובר על כך לסדר היום ולמעשה עוסק בחיפוי ובטיוח?

באופן מתמשך התקשורת ממשיכה להיות מגויסת למען "מחנה השלום" שהביא למלחמה, וכמעט תמיד תוקפת את הממשלה - כל ממשלה - משמאל. האם זה תפקידה? האם ניתן לייחס לה אמינות ומקצועיות?

לא רק שחיתויות הן סכנה למשטר הדמוקרטי. גם מערכות רבות עוצמה כמו אלה של התקשורת ושל אכיפת החוק, כאשר הן נתפשות - ע"ע הביטוי "תקשורת עוינת" והדרישה הגוברת לבית-משפט לחוקה, שלא ייראה בעל צבע פוליטי מסוים ואחיד - כמי שאינן ממלאות את תפקידיהן בהגינות, מסכנות את הדמוקרטיה. ישראל מתקרבת לסכנה זו.

_________________
הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי