על רמת הביטחון הלאומי

אנו מציגים את "מדדי הרצליה" זו הפעם השביעית. זהו סקר שאפתני מאוד, המחקר סוציו-פוליטי הנרחב ביותר שנעשה בהיסטוריה הישראלית. בסקר נדגמו כ-2,000 איש, המייצגים את פלחי האוכלוסיה השונים במדינת ישראל.

מטרת הסקר לבחון את רמת הביטחון הלאומי בחברה הישראלית. הביטחון הלאומי מוגדר באמצעות חמישה מרכיבים: פחד מאיומים; מיליטנטיות; פטריוטיות; אופטימיות; ואמון במוסדות הציבור. בסקר זה נוספו מספר שאלות בקשר למדדי הפחד והמיליטנטיות; והתווסף מדד של "צדקת הדרך", קרי עד כמה אנשים מאמינים בצדקת הדרך בה נוקטת מדינת ישראל מבחינה מוסרית.

המסקנה הכללית הנגזרת מהסקר היא שתמונת המצב מעודדת מחד, אך מפחידה מאידך. באופן כללי, המדדים מראים תמונה של יציבות רבה בקרב ציבור הממשיך בדרכו ומאמין בעצמו, ומחזיק בבסיס מוסרי איתן. במקביל, ראוי לבחון מה היו השינויים העיקריים:

מרכיב הפחד: הציבור הישראלי כיום מפוחד יותר מאי-פעם. נמצא חיבור בלתי-מוצלח בין פחד גובר מפני איומים חיצוניים, במקביל לשחיקה באמון כי המוסדות מחזיקים בתשובות המתאימות לאיומים אלו. בקרב המיעוטים ישנו פחד גבוה במיוחד מפגיעת טילים ורקטות. בקרב היהודים המגמות הבולטות הן כי העולים החדשים ומי שהיה בטווח הטילים סובלים מרמות פחד גבוהות יותר. בקרב הציבור הישראלי כולו קיים פחד גדול יותר מפני איומים חיצוניים מאשר איום הטרור, איתו למדנו להתמודד. הישראלים מפחדים יותר - ולא בגלל הטרור.

מרכיב המיליטנטיות: השאלות בתחום זה מיועדות לבדוק מהי רמת הקיצונית שבה הציבור מוכן לנקוט כתגובה לאיומים החיצוניים. מסתבר שכמעט ואין שינוי במדד זה. החברה הישראלית מתגלה כסובלנית בצורה יוצאת-דופן. יהיה לא נכון לומר שהציבור דורש צעדים קיצוניים בגלל המלחמה בלבנון. הוא לא דחף את הממשלה למלחמה, והוא לא דורש סבב נוסף לשיקום ההרתעה. הציבור סובלני ומוכן לתת למנהיגות זמן לשיקול דעת ככל שיידרש. רק בקרב המיעוטים ישנו שינוי בולט במגמת המיליטנטיות.

מרכיב הפטריוטיות: באופן כללי אין שינוי. בקרב היהודים הפטריוטיות לא עולה או יורדת בגלל המלחמה. המגמה יציבה מאד, ואין הבדל בולטים בין מי שהיה בטווח הטילים ובין מי שלא נמצא בתחום זה. עם זאת, יש שבר אצל המיעוטים. הצגתי בעבר תזה לפיה "הישראליזציה" של המיעוטים התקדמה בשנים האחרונות, והדמיון של המוני הציבור הערבי ליהודי הלך וגדל. אך השנה מגמה זו השתנתה, מאחר ובתום המלחמה המיעוטים הרבה פחות פטריוטים, ולכן הפער שב ומתרחב.

מרכיב האמון במוסדות: ישנו שפל חדש באמון במוסדות. המוסדות הפוליטיים והתקשורתיים היו בשחיקה לאורך כל השנים, ולכן הירידה בהם לא מפתיעה. אך עד כה שני מוסדות היו יוצאים מן הכלל - ביהמ"ש העליון וצה"ל, והם נהנו מאמון הציבור. אך השנה יש שבר כפול: נמצאה ירידה של כמעט 10% באמון ביכולתו של צה"ל לנצח ולהכריע, ונמצאה ירידה כמעט באותו שיעור באמון בביהמ"ש העליון. הירידה באמון בבהמ"ש העליון אינה קשורה למלחמה, אלא מתקשרת להערותיו של פרופ' אמנון רובינשטיין אודות החוסן המשפטי. ביחס לצבא, הציבור סובר שהצבא צריך "מועד ב'" כי הוא כשל במבחנו. טרם יכולנו לבדוק עד כמה מגמת הירידה באמון בו היא עמוקה ומתמשכת הסקרים הבאים בחודשי אפריל ואוקטובר יעידו אם מדובר במעידה חד פעמית או במגמה מתמשכת.

מרכיב האופטימיות: ניכרת מגמת ירידה קלה מאד. אומנם כשלנו במלחמה, אך לא איבדנו את האמונה שמדינת ישראל תתגבר על האתגרים הקשים העומדים בפנייה. האופטימיות והאמונה בעתיד נותרות על כנן.

השורה התחתונה היא שישנו פער הולך ומתרחב בין החברה למדינה. המלחמה לא השפיעה על מדדי הליבה - מיליטנטיות, פטריוטיות ואופטימיות. התשתית לא נשחקה עקב הטרור או המלחמה. הציבור היהודי מדווח על אמון רב בצדקת הדרך ועלייה בחוסנה של החברה. החברה בריאה, אך המנהיגות והאליטה חולות. זהו מצב בלתי- תקין, אך היה גרוע יותר אם אנשים לא היו מאמינים אחד בשני. חברה בריאה יכולה להצמיח מתוכה מנהיגות בריאה, אך חברה חולה אינה יכולה לשקם את עצמה ומנהיגותה. ניתן לסכם במשפט אכזרי - למנהיגות יש עם וחברה טובים יותר ממה שמגיע לה, ולעם ישראל יש מנהיגות ומוסדות הרבה פחות טובים ממה שמגיע לו. מכאן התחושה שצריך להחליף את הצמרת - לא כי בגלל האידיאולוגיה שהיא מייצגת אלא כי היא פשוט לא טובה.