שם זה, אלוקים, נזכר בתורה בהטיות שונות, אין ספור פעמים, ותמיד הוא מתייחס לצורת ההתגלות של אותו כח עליון, בורא שמים וארץ ומנהיגם. בפרשת השבוע שלנו, אולי לראשונה, נזכר האלוקים במשמעות אחרת, דיינים. כלומר, בשר ודם בתפקיד האלוקים. בפרשה שלנו, לא הדיינים בחרו לעצמם כינוי זה, התורה הלבישה אותו עליהם. אבל השאיפה של האדם להדמות לאלוקים, ימיה כימי עולם, ונראה שעם השנים היא רק מתעצמת.

זמן קצר לאחר שברא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם, (בראשית א') בא הנחש ומפתה את חוה לאכול מעץ הדעת בנימוק שאיסור האכילה מעץ הדעת נובע פשוט מקנאה, (בראשית ג') [ה] כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ומי לא רוצה להיות כאלוקים? אז אוכלים.

במהלך הדורות, היו גם אנשים, בעיקר מלכים שהתחפשו לאלוקים והטילו על נתיניהם טכסי פולחן שונים ומשונים. גם לנו היו כאלה ותמיד זה נגמר רע. אותם אלילים אנושיים, האמינו שיש א-ל עליון, רק הזו כי העניק להם את כוחותיו והם מעתה נציגיו הבלעדיים עלי אדמות. לכן גם דרשו מנתיניהם שיעבדו אותם כשם שקודם לכן עבדו את האלוקים.

בדור שלנו, להאמין באלוקים זה מיושן, אבל להתחפש לאלוקים, לנכס לעצמם תפקידים וכוחות אלוקיים - כולם מתחרים בכולם במירוץ אל התפקיד הנכסף. האמת היא שקצת קשה לחשוף את זה; כי הרי לכאורה לא מאמינים באלוקים אז בכלל לא מזכירים אותו. לכאורה, לא מתחפשים לאלוקים שלא מאמינים בו, אלא סתם רודפים אחר השררה והכח שהיא מעניקה לאוחז בה. אלא שלפעמים, לעתים קרובות (מאד, בדרך כלל) יוצא מפיהם משפט תמים לכאורה, והוא מלמד על המניע המוסתר באדיקות.

מהיכן למדנו את זה? הנה לכם סיפור: הבעש"ט ותלמידיו נקלעו לפונדק דרכים בו עצרו לאכול ולנוח; כדרכו בקודש לנצל כל הזדמנות כדי ללמד משהו לתלמידיו ולכולנו, השמיע באזניהם את הרעיון הנ"ל, שאדם חושף את עצמו בכל יום. התלמידים פקפקו אם אומנם גם הם יכולים לזהות את המסתתר בנפשו של הזולת. רבם הסביר להם שצריכים רק רגישות באזניים ובעיניים, אבל הם המשיכו לתהות לגבי יכולתם הם לזהות. על רבם ידעו שאין להסתיר ממנו דבר.

בינתיים נכנס למקום אדם בעל חזות יהודית ומיד אמר להם הבעש"ט כי הלה אינו מקפיד על טהרה. התלמידים התבוננו בו אבל לא הבחינו בשום דבר חריג. הַמשיכו לעקוב אחר הנהגתו, ותְגַלו, יעץ להם רבם. אותו יהודי המתין למזון שאותו הזמין וכאשר הגישו לו אותו, העיר המגיש כי לצורך נטילת ידיים עליו לטרוח ולשאוב מים מן הבאר, כי המים במיכל אזלו. 'לא חשוב' הגיב אותו יהודי והתחיל לאכול בלא נטילת ידיים. כעת הבינו תלמידי הבעש"ט את דברי רבם, כי אדם חושף את עצמו בכל יום. הוא לא מתכוון לכך והיה שמח שלא לחשוף, אבל אין לו ברירה.

כלומר, אדם חושף את פנימיותו בכל הזדמנות. איש אינו יכול להסתיר באמת מיהו ומהו. ואם נדמה שהצליח להסתיר, זה רק מפני שהעדפנו לא לראות. זה לא שהאדם מתכוון לחשוף את עצמו, אבל הוא חושף. וזה לא שהוא לא חשף את עצמו, זה שאנחנו העדפנו לא לראות.

אגב, ידוע הניב 'דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב'. דומה כי צדיקי החסידות, תלמידי הבעש"ט, היו הראשונים להשתמש בו ותמיהה היא, מדוע דיברו על דברים היוצאים מן הלב? הרי הפה הוא כלי הדיבור, לא הלב. הפה יכול לומר הרבה דברים, אבל אוזן רגישה עשויה לקלוט את המסתתר בלבו של האומר, ולעתים קרובות מדי זה הפוך ממה שאומר פיו. אולי לכן ייקרו חז"ל את מי שפיו ולבו שווים, תכונה נדירה ביותר במקומותינו, למרבה הצער.

הצרות מתחילות כאשר מישהו מתעלם מהמשלח, הקב"ה, ועושה שבת לעצמו. הדיינים, כמו המנהיגים, כמו כל נושא תפקיד וכמו כל אחד ואחת מאתנו, נושאים שליחות מהרבונו של עולם, שאותה יש לבצע.

מלא כל הארץ כבודו

ידוע שלקב"ה יש שמות שונים ושמותיו השונים רומזים לצורת ההתגלות שלו ביחס אלינו, הנבראים. כך למשל, שם א-ל הוא במדת החסד ושם א-דני הוא במדת המלכות. שם אלוקים הוא במדת הגבורה שביטויה החיצוני הוא דין; לכן מקבלים הדיינים את הכינוי אלוקים, כי תפקידם לעשות דין.

כאמור, הבעיה מתחילה כאשר שוכחים את המשלח והשליחים חושבים שבאמת הם מחליפים את אלוקים. ואם מישהו חושב שהדברים רומזים למה שקורה אצלנו, הוא אינו טועה. הביטוי הכי יפה לעובדה זו, שמערכת המשפט והעומד בראשה בטוחים שהם מחליפים את אלוקים, נתגלתה בדברים שהשמיע נשיא בית המשפט העליון הפורש: מלוא כל הארץ משפט. ניסוח יפה מאד שהוא פראפראזה על משפט המוכר היטב לכל מי שנוהג להתפלל בציבור מדי פעם.

חידה: מדוע אנחנו טוענים כי משפט זה מבטא את האלילות של מערכת המשפט, ומהו המשפט המקורי? פתרון, מן המרכבה העליונה שראה ותיאר ישעיהו הנביא (פרק ו): [ב] שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: [ג] וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

את הפסוק הזה: (...) קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: אומרים יהודים פעמיים ביום לפחות. והנה בא נשיא בית המשפט העליון ומסב אותו אל המערכת שהוא עומד בראשה, ואל עצמו כמובן.

התייחסנו כבר בעבר למאבקי הכח המתנהלים בין מערכות השלטון אצלנו, ואף מיקדנו את המבט על נטייתם לנכס לעצמם את כוחות האלוקים ותפקידיו. מה לעשות שפרשת השבוע שלנו חוזרת מדי שנה והמסר שלה רק מתחדד משנה לשנה?

מעטים בלבד העזו לצאת נגד מי שכיהן כראש מערכת המשפט, ותפקיד האלוקים שניכס לעצמו התקבל כמעט בטבעיות. רק מעטים העזו לקרוא תיגר על מעמדו. לממשיכי דרכו אין את אותה כריזמה שהיתה לו ולכן בימים האחרונים זכינו לראות את חידושם של מאבקי הכח והשליטה בין המערכות השונות, כאשר מדרך הטבע, מערכת המשפט מצויה בעין הסערה. היא צברה כח רב מדי, והגיע הזמן לקחת ממנה ולתת קצת לאחרים גם.

כאמור, בפרשת השבוע שלנו, הדיינים מכונים אלוקים. הנה למשל:(שמות כ"ב) [ו] כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים, לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב, מִבֵּית הָאִישׁ--אִם-יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. [ז] אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים: אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. [ח] עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה--עַד הָאֱלֹהִים, יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

וכנ"ל, הם מכונים כך כי הם ממלאים את שליחותו של אלוקים לעשות דין צדק על הארץ. כדי שיצליחו בכך, עליהם לשבת לדין באימה וביראה, תוך מודעות מלאה לכובד האחריות בשליחות שהוטלה עליהם. ואז, אומרים לנו חז"ל (שבת י/א): כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

אצלנו, להיות שופט זו פסגת השאיפות בחוגים מסויימים. מעמד, משכורת מכובדת, וכח, כח. ואם אי אפשר להגיע לזה, אז לפחות לקחת קצת מכוחם של השופטים.

כאשר מקורם של החוקים הוא במוסד המכונה 'כנסת ישראל', השופטים חשים, אולי בצדק, כי הם חכמים מן המחוקקים ויחסם לחוק מושפע מכך בלי ספק. ומכיוון שלדעתם הם חכמים גם מבעלי הדין, מתקיימת נבואת הנביא ישעיהו (ה'): [ז] כִּי כֶרֶם יְהֹוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט, וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה, וְהִנֵּה צְעָקָה: כאשר מקורם של החוקים הוא שמיימי, היחס אליהם הוא בהתאם. אנשים פחדו להיות דיינים ורק לחץ חברתי הניע אותם לקבל על עצמם תפקיד זה. והיחס לדין ולבעלי הדין, גם הוא הושפע כמובן מתחושת השליחות של הדיין ומהכרתו כי המשלח העליון נוכח בבית הדין. ואגב, על דייני ישראל נאסר בתכלית לקחת שכר עבור ישיבתם בדין.

יתן ה' ונזכה מהרה לקיום היעוד: ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחלה.

ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.