עידן הזמניות

אי אפשר להתעלם משני תהליכים מקבילים ומזינים זה את זה בסכסוך בינינו לפלשתינים. רוח החמאס קונה לה אחיזה בכל שדרות החברה הפלשתינית ומחדדת אצלם את מהות הסכסוך. לא שתי מדינות לשני עמים, שביניהם סכסוך גבולות, אלא שלילה מוחלטת של זכות היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל מלווה בדה-הומניזציה של היהודים וישראל.

שלילה זו משותפת לחמאס, לשייח ראיד צאלח הישראלי מהתנועה האיסלאמית, לעזמי בשארה הנוצרי החילוני ולשאוכי חטיב המשכיל, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל ומקדם "מסמך החזון" לערביי ישראל. למעשה פתחו ערביי ישראל במאבק גלוי ובינ"ל על זהותה היהודית של מדינת ישראל - לא על ממשלה הדמוקרטי. להלך הרוח מצטרפים מתוני הפת"ח, שאבו מאזן לעולם לא נימנה עמם, וההבדל ביניהם לחמאס הולך ומצטמצם לחלוקת כסף ומשרות.

\את המגמה הזו בחברה הפלשתינית, הכוללת את ערביי ישראל, אי אפשר לבלום ולהפוך על פניה בשחרור אסירים שנוי במחלוקת מוסרית, יהיה גדול ומקיף ככל שיהיה, או בהסרת מחסומים, במחיר סיכון חיי ישראלים, מפני שהתהליך מוזן מההקצנה המוסלמית בעולם הערבי כולו ומהג'יהאד הגלובלי. ממילא מכוונת המדיניות הפלשתינית, לכן, לטשטוש הגבול בין ישראל לפלשתינים, להנצחת הסכסוך ולהפיכת הבעיה הפלשתינית לבעיה הומנית ולמכשלה במבנה הדמוקרטי של ישראל.

בחברה הישראלית, כתמונת ראי לחברה הפלשתינית, הולכת ומתחזקת התובנה שהמאבק עם הפלשתינים אינו דווקא על תוואי שטח אלא על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית כאן בארץ ישראל. מרחב הפשרה האפשרי בינינו לפלשתינים מצטמצם כל הזמן וסדר היום בינינו לפלשתינים, בלית ברירה, מתעצב סביב פתרונות ביניים זמניים עד אשר יתעצב כאן המזה"ת מחדש.

מדינה פלשתינית זמנית כגרסת ארה"ב, הודנה לזמן ארוך כגרסת החמאס או ההינתקות הנזנחת כגרסת ישראל, כולם נובעים מההכרה שהסדר הקבע ופתרון הסכסוך הם בלתי רצויים, כגרסת החמאס, או בלתי אפשריים לעת הזו, כגרסת ארה"ב וישראל. הנוסחה של שלום או כלום, שסביבה התדיינו עם הפלשתינים עד היום, נכשלה עשרות פעמים בעבר וסיכוייה להצליח בעתיד הנראה לעין קלושים עוד הרבה יותר. דווקא הנוסחה הזו השאירה אותנו, כידוע לכל, בלי שלום, משרתת את האסטרטגיה הפלשתינית של הנצחת הסכסוך ומעמתת בחברה הישראלית, בעוצמה גוברת והולכת, את זהותה היהודית עם משטרה הדמוקרטי. תפיסת ה"שלום" מנציחה, יותר מכול, את הסכסוך בנקודת המוצא שלו. משלום או כלום נשארנו ונשאר עם הכלום.

הגיע עידן הזמניות שבו ישראל מעצבת את עצמה ומתמודדת עם האסטרטגיה הפלשתינית גם בלי לפתור את הסכסוך. ישראל צריכה לבחון לכן בחיוב כל הסדר זמני שמתקיימים בו היסודות הבאים:

א. הוא מנתק אותנו ממעורבות כלכלית ופוליטית בחברה הפלשתינית בכל התחומים מתשתיות ועד העברת כספים וודאי מהתערבות פנימית במאבקי הפלשתינים לבין עצמם.

ב. ההסדר מעביר את נטל הבעיות ההומניות בחברה הפלשתינית לקהילייה הבין לאומית והערבית. יש לאפשר לכל מי שרוצה להזרים כסף לפלשתינים, אפילו בידיעה שחלקו ישמש לטרור, לעשות כן. ישראל יכולה להתמודד עם האיום הצבאי הפלשתיני בהצלחה רבה יותר, למרות תבוסת לבנון בקיץ האחרון, מאשר להתמודד עם האחריות ההומנית למצבם של הפלשתינים.

ג .ישראל צריכה, בתאום והבנה עם מתיישבי יש"ע ועם חלקים בקהילייה הבין לאומית והערבית, לעצב מחדש את מפת ההתיישבות שלה כך שהחיכוך בינה לפלשתינים ביום יום יקטן.

במקום להשקיע עוד אנרגיה פוליטית וזמן אבוד בתהליך השלום, כביכול, צריכה ישראל להתמקד בהסדרי הביניים שיחזקו את זהותה היהודית ויצמצמו את הפער בין זהותה למשטרה הדמוקרטי. במזרח התיכון, יש לזכור, יש הרבה סיכויים לזמני להפוך לקבוע.