תופעה ושמה ארקאדי גאידמק!

לי מפריעה יותר התופעה והשלכותיה, לא האיש. נניח שמישהו היה מחליט לאמץ ילד. נוצרת תלות גדולה, עובר קצת זמן והאיש מודיע לילד שנמאס לו ועוזב. נורא, לא?

גאידמק עושה הרבה דברים חיוביים אבל לא מתחייב על המשכיות. הוא מוכן לתת הרבה אבל לא לקשור את עצמו. אתה רוצה? קח עכשיו, בלי שאלות מיותרות. לא רוצה, אל תיקח. הקבצן ברחוב לא יתווכח, הוא מחפש רק את הרגע. אין לו מחר (אגב, תמיד עניינה אותי השאלה הפילוסופית: מצבו של מי טוב יותר: של העני שתמיד היה עני ונשאר עני או של עני שהתעשר לרגע וחזר להיות עני).

הספורט המקצועי בישראל הוא לא יתום אבל הוא מתנהג כמו קבצן. פעם, אל אולפן הרדיו של התוכנית הפופולארית "שירים ושערים", הגיע יו"ר ההתאחדות לכדורגל, איצ'ה מנחם, לדבר על פתיחת העונה. "תופעת גאידמק" רק התחילה, ארקאדי חיפש לקנות קבוצה, ניסה עם הפועל ת"א ושבר לכיוון בית"ר ירושלים. כשהמיקרופון היה סגור הקשיתי על איצ'ה בשאלות: מה אתם יודעים על האיש? כמה הוא מוכן לתת? לכמה שנים הוא מוכן להתחייב? איזה ערבויות הוא מציע? איצ'ה קצת נבהל וביקש שלא אדבר ככה מול מיקרופון פתוח. גאידמק עוד עלול לברוח, הוא הסביר. ואפילו ולא שאלתי איך גאידמק עשה את הכסף.

לתת זו מעלה גדולה, זה אומר הרבה דברים טובים על הנותן, וכל עוד אני לא יודע אחרת אני נותן לגאידמק את הקרדיט והכבוד. אני יוצא נגד התופעה. קראתי שעכשיו הוא החליט לנסוע עם "משאית האורז" שלו לכיוון הפוליטיקאים וכבר יש תור גדול שרץ אחריה והרבה ידיים מתחננות לאיזה פירור.

גאידמק הלך בירושלים על קבוצת הכדורגל של בית"ר ועל הפועל כדורסל, ובדרך הוא זרק כמה שקיות עם מאות אלפים בכיוון של סכנין, אז נציגת המגזר הערבי בליגת העל בכדורגל. בחירה מקרית של מטרות? אולי, אבל לא זאת הנקודה. הפועל ירושלים היא מוסד בכדורסל הישראלי, "התקווה הלבנה" לערער על המונופול של מכבי ת"א. מה הם לא ניסו (ונכשלו), כדי לשבור את שליטה הצהובה. ואז הגיע המשיח, גאידמק, ונתן תקווה לכל מי שרצה קצת עניין בכדורסל בישראל, לכל האוהדים שנמאס להם שמראש ידוע מי תיקח את כל התארים, ועוד לפני שהקפיצו את הכדור אפילו פעם אחת. אולי מצא חן בעיניו הרעיון להפיל את שמעון מזרחי ממגדל השן שלו. בטח אמרו לו שזה יכניס אותו ל"ספר השיאים של גינס". הוא נתן הרבה כסף, בדולרים אמריקנים, אבל כשהנס לא קרה, ושמעון מזרחי אפילו לא התחיל להזיע, גאידמק החליט לנטוש. אחר-כך הוא אפילו מצא "אידיאולוגיה" שתצדיק את הנטישה. לפחות כך זה נראה למתבונן מהצד.

אז מה אני בעצם רוצה ממנו?!

ממנו כלום, מעצמנו הרבה! אני חושב שחברה מתוקנת לא יכולה לחיות על פארטץ', בלי קצת מחשבה קדימה, בלי תכנון מינימאלי, בלי לשאול את עצמה שאלות. וזה בטח נכון לספורט שרוצה להיות מקצועני, להתחרות באירופה, שרוצה לשכנע אותנו שכדאי לרכוש מינויים ולשלם כמה מאות שקלים כדי לראות משחק יחד עם ילד או שניים. חייבים לחשוב, לתכנן! תראו איך מתנהלים מפעלי הכדורגל האירופאים! פירשנתי לרדיו את הנצחון של מכבי חיפה על צסק"א מוסקבה, איזה אירגון, איזה תענוג! על הכול הם חשבו שם, לא מאלתרים, אין חלטורות של הרגע. יש להם ספר גדול שמכסה את הכול, אפילו איזה מזנון מותר לשים במגרש. פלא שהם עושים מיליארדים מרוכשי כרטיסים וזכויות שידור לטלוויזיה? לא מזמן הם הגיעו לישראל כדי לבדוק אם אנחנו האיצטדיון הלאומי ברמת גן, יוכל להיות מועמד לארח את גמר גביע אופ"א. השתתפתי בישיבה בה הם שאלו הרבה מאד שאלות. לדוגמא, האם יש לנו אמצעי תחבורה שיוכלו להפריד בין קהל האוהדים של שתי הקבוצות היריבות שיגיע מחו"ל? כלומר, מרגע נחיתתם בארץ, הובלתם לאצטדיון ברמת גן, הסעתם חזרה לשדה התעופה אחרי המשחק, הכול כדי למנוע חיכוך מיותר בין המחנות היריבים, כי ידוע שלא רק בישראל שונאים להפסיד במשחק גמר.

(שאלה מאד מסקרנת לישראלי המתייאש: ישראל יכולה להיות "אירופה"? אולי אם נבטיח לנסות ממש חזק, ונהיה ילדים ממש טובים....? ואולי זה בגלל שאנחנו מדינה צעירה, ואין לנו מסורת, וזה רק עניין של כמה עשרות שנים עד שנהיה אנגליה? מי שרוצה יכול לשקוע בחלומות, אני כבר התפקחתי. כמה "עשרות שנים" יביאו מדינה צעירה, כמו שלנו לאחד משני המקומות: מדינה מתוקנת דוגמת אירופה המערבית או מדינת עולם שלישי כמו טורקיה (אם לבחור את הפחות גרוע בצד הזה). מחול השדים של השבועות האחרונים: רמטכ"ל, מפכ"ל, נשיא, שר אוצר ראש... שכנע אותי שבקרוב נשיג את טורקיה).

אז אירופה כבר לא נהיה אבל אם נאתגר את אבי לוזון, היו"ר הבא של ההתאחדות לכדורגל, והוא יפעל כמו בולדוזר, כמו שמתנגדיו חוששים, אולי הוא יעצור את הסחף. הנה בקצרנות כמה נושאים בוערים:

א) כניסת העולם התחתון לענף - מגפת הימורים משכה את כוחות האופל שהשחיתו שחקנים, שופטים, עסקנים בכירים ואת מי לא? לא יעזור כבר לסובב את הראש כדי לא לראות, אין כבר לאן, זה נמצא בכל המקומות.

ב) האלימות במגרשים - למרות שהמשטרה מחליטה כמה (מאות!) שוטרים יהיו במשחק, על חשבון הקבוצה הביתית, עדיין יש בליגת העל חזיזים ורימוני הלם, ורק אלוהים יודע מה עובר בראש של שחקן מליגה ב' שנוסע עם קבוצתו למשחק בכפר נידח בצפון. האלימות בכדורגל היא לא גזירה משמים.

ג) בריחת הקהל - קשה מאד לבנות קהל אוהדים לקבוצה, תשאלו את אבי לוזון, יש לו ניסיון אישי, קל מאד להבריח אותו. בניגוד לעבר כשהיה רק כדורגל, נאבקים על זמנו של האוהד הפוטנציאלי מרכזי הספורט למשפחה, טניס, וכדורסל, וטלוויזיה (!), משחקי מחשב, ופליי סטאשן ו... גם הכדורגל! בעולם נערכו בזמן לשינויים בתרבות הפנאי. בנ.ב.א (N.B.A - הכדורסל המקצועי באמריקה), לדוגמא, משתפים שחקנים מסין כדי להתחנף לקהל העצום שם, וטובי המוחות שוברים את הראש, כל הזמן, למנוע בריחת צופים ואיך להיכנס לשווקים חדשים. מול צסק"א, המוני האוהדים של מכבי חיפה היו גורם מכריע בניצחון הגדול.

ד) שחקני החיזוק הזרים - הנוער הישראלי והנבחרת הלאומית-
כדי להתמודד באירופה חייבים להביא שחקני חיזוק זרים. הזרים משחקים על חשבון הישראלים והנפגעים העיקריים הם שחקני הנוער והנבחרת הלאומית שבנויה על טהרת השחקן המקומי. מצד שני, בלי זרים הכדורגל נתקע, העניין יורד, הספונסרים מתחבאים, הכסף בורח.... אין ברירה, חייבים להקדיש מחשבה, לתכנן. בלי להתיימר במומחיות גדולה אני יכול לחשוב על ליגה לאומית (הליגה השניה) שתוקדש לכדורגלן הישראלי הצעיר. ישחקו בה רק שחקנים ישראלים, בלי זרים, ותהיה שם גם הגבלת גיל.

ומה תעשה קבוצה שעולה לליגת העל? שהרי היא עלולה להפוך ל"בשר תותחים". היא תקבל מענק משמעותי מה"טוטו" כדי שתוכל לרכוש שחקנים. אם בסיום העונה הראשונה היא מסיימת באחד המקומות ממנו יורדים ליגה, היא לא תרד אוטומטית אלא תשתלב במשחקי מבחן מול, לדוגמא, המועמדת השנייה לעלות מהליגה הלאומית. זה נהוג בליגה האנגלית. צריך לחשוב איך לעזור לה להשתלב בשנה הראשונה. זה ישתלם לכולם כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הקבוצה שלך היא שתרד ליגה!

וכדי לעזור לנבחרת הלאומית אפשר לחייב קבוצות לכלול שחקנים צעירים בסגל שלהן, לקבוע שמבין שלושת השחקנים שיכנסו כמחליפים, חובה שאחד מהם יהיה שחקן ישראלי מתחת לגיל 21. לבטח יש רעיונות טובים אחרים.

ה) תקרת תקציב לקבוצה - לכדורגל אסור להגיע למצב של הכדורסל, שם יש את מכבי ת"א וכל השאר ולמעשה אין כלום. אחת הדרכים להשיג שוויוניות ועניין היא בקביעת תקרת תקציב לקבוצה בליגת העל. רק העשירים יתנגדו! אבל הרי מדובר על הכדורגל הישראלי, על הנבחרת, על המדינה. בנ.ב.א, סמל המקצוענות והמחשבה המקורית, לא נותנים לאף מועדון להפוך למונופול ואחת הדרכים היא לקבוע תקרת תקציב לאגודה ותקרת שכר מתוך אותו סכום. עובדה, הנ.ב.א ממשיכה לפרוח ולשגשג. לבטח יש עוד הרבה רעיונות טובים.

טוב, נחזור לארקאדי גאידמק. אז איך זה מתקשר אליו, לאבי לוזון ולכדורגל הישראלי?

להתאחדות הכדורגל יש את השליטה על כל הנעשה בכדורגל שלנו. אני זוכר שבאחד הדיונים ב"ועדת סטרשנוב" (שהוקמה כדי לבדוק את הנעשה בכדורגל הישראלי), ביקשנו את יו"ר ההתאחדות דאז, גברי לוי, לתת עדות. הוא טען שההתאחדות היא גוף עצמאי שכפוף רק להתאחדות הכדורגל העולמית, פיפ"א, וכל ניסיון ל"געת" בה יגרור הרחקה מיידית של כל הקבוצות הישראליות מהמפעלים האירופאים והעולמיים. כאילו שפיפ"א היא מעין תאגיד עולמי, "מאק-בורגר", וההתאחדות הישראלית היא הזכיין המקומי. (נגיד). בפועל הוא אמר: זה רק שלנו! אנחנו קובעים! שלא תעיזו להתערב! אני למדתי שעם הסמכות באה גם האחריות, וההתאחדות לכדורגל, עם אבי לוזון, אראית לכל מה שקורה בענף הכדורגל, ואם הוא לא יקח אחריות הכדורגל יתדרדר עוד יותר. קשה להאמין אבל זה אפשרי.

גאידמק, או כל אחד אחר שהחליט שאין לו משהו טוב יותר לעשות עם הכסף, יכול להפוך את הכדורגל לעותק זהה של ענף הכדורסל, כשבתפקיד "מכבי" תשחק "בית"ר". גם היום התקציב של בית"ר י-ם הוא פי שלושה או ארבעה(!) מהתקציב של מכבי חיפה או מכבי ת"א (כדורגל!). אני מציע לאבי לוזון לכנס מיידית "ועדת היגוי" שתחשוב ותמליץ! ועוד משהו "פעוט", האם לא הגיע הזמן שההתאחדות בכללים, תחליט איך רוכשים קבוצת כדורגל? לבדוק מי הרוכש, אולי יש לו עבר פלילי, אולי רכישת הקבוצה היא אמצעי ל...? אתם תבחרו! להתנות את הרכישה בהתחייבות למספר שנים, בערבות לגובה תקציב ועוד. אלו דרישות מינימום, לא מאכסימום. שלא "יעשה עלינו סיבוב" ויממש מטרות אחרות.

אך כמה אני מתגעגע לימים ההם! הייתי רץ קילומטרים, מטפס על גשרים מעל נחל הירקון, חוצה את המפל ב"שבע טחנות" בחורף (המים זרמו אז בשצף!) הכל כדי לראות את נחום סטלמך, האליל שלי. לפעמים הייתי מגיע כל כך עייף שלא נשאר לי כח להתפלח למשחק. ואם היה הפסד הייתי בוכה כל הדרך חזרה ואבא שלי היה אומר שזו הפעם האחרונה שהוא מרשה לי ללכת. כמה אהבנו את השחקנים, איך הזדהינו עם הנבחרת הלאומית, גם כשהייתה מפסידה. שייע גלזר היה משכים בבוקר לעבודה ב"אגד" ואחר-הצהריים היה מגיע לאימון. הכול היה פשוט, תמים, וכשנחמיה בן אברהם היה משדר משחק האמנו לכל מילה שלו. אחר כך המציאו את הטרנזיסטורים וקלקלו לנו את ההנאה מנחמיה. פתאום צצו האוליגארכים, ועכשיו הכול זה רק כסף, כסף, כסף וכל ההנאה הלכה.