כמה מלים על "ידיים למעלה"

ידיים למעלה / כנסיית השכל
לחן: יורם חזן
מילים: רן אלמליח

אחד שיכור שכח לזכור
את מה שהוא חייב לשכוח
אחד נפל מקצה רחוב
כבר לא יכול יותר לברוח
והחיים, הם עוד זורמים
אל תוך משפט אחד מכריע
והלילות כבר לא קרים
רק אור הבוקר שמבטיח

היא אומרת זה טוב, זה ההפך מרע
ידיים למעלה, היא אוהבת אותך
היא אומרת תבוא אפילו כשרע
ידיים למעלה

אם זה נהיה רכבת הרים
אני עוזב ידיים
אם זה דם על הפנים
אני שוטף במים
אם אמא מספרת לי סיפור
אני חושב פעמיים

היא אומרת זה טוב, זה ההפך מרע
ידיים למעלה, היא אוהבת אותך
היא אומרת תבוא אפילו כשרע
ידיים למעלה

-=-=-

לא פעם אנו נוטים לראות פזמונאות כתחום קליל, בידורי ושטחי. אך יש שירי זמר שמתעלים לטקסטים שיריים. כך קרה כשנתקלתי בשיר הזמר "ידיים למעלה" של כנסיית השכל. השיר של רן אלמליח תר אחר משמעות החיים ויש בו מסר מפתיע של אמונה. כמעט שיר תפילה, הייתי אומר.

עצם הצירוף "ידיים למעלה" הוא צירוף מתחפש. זהו שם של משחק ילדים: "ידיים למעלה", ובלשון הילדים "הנדס אפ". אך איננו שוכחים שבתפילה מרימים ידיים כלפי מעלה. כך זכורה הסצנה של משה בקרב מול עמלק. הוא נושא את ידיו אל על לבטא תפילה וכשידיו כבדות, עומדים משני צדיו ומחזיקים את ידיו, כדי להבטיח את המשך הרמת הידיים ואת הניצחון על עמלק. ראו להלן.

כלומר: הצירוף מטעה, כיוון שהוא נתפס רק ברובד הראשוני שלו. השיר הוא שיר של חיפוש משמעות בחיים, של חיפוש אהבה. הוא נכתב מתוך מבט של ילד הרואה את הדברים במבט ראשוני. החיים בעולם נתפסים כחיים מתוך שיכרון ואי הבנת הדברים לאשורם. השיכור הוא זה שמחפש כל הזמן את עצמו ואת סף הנורמטיביות שלו ושל החברה סביבו. בעיניים תמימות נתפס הרחוב כקצה העולם, ואם מגיעים לקצה העולם על-פי תפיסת הילד, פשוט נופלים החוצה. כך השיכור כאן מגיע לקצה הרחוב, וממילא הוא נופל החוצה מן הרחוב. זוהי ראייתו של ילד: קצה הוא סוף, וכשמגיעים אליו נופלים החוצה.

החיים נתפסים במצב של זרימה מתמדת, וכאן יש שאיבה מתורתו של "הרוקליטוס האפל" בפילוסופיה הפרה-סוקרטית, שמשפט המפתח של תורתו היא פאנטה ריי, דהיינו: הכול זורם. החיים בעיניו הם זרימה מתמדת ללא יכולת לשחזר את הרגע שחלף. הרוקליטוס אומר: הנהר זורם ואינו זורם בעת ובעונה אחת. וכן הוא אומר: כשאני נמצא בנהר, הנהר הוא אותו נהר ולא אותו נהר בעת ובעונה אחת. כך מתאר הרוקליטוס את סוד הזרימה של החיים. נראה לי שהניסוח "החיים הם עוד זורמים / אל תוך משפט אחד מכריע", מבטאים חיפוש משפט מפתח שמבטא את מהות החיים. אולי משפטו של הרוקליטוס "פנטה ריי" הוא משפט המפתח, שהשיכור המחפש משמעות לחייו מבקש לעצמו.

המחפש נמצא בדרך כלל בתחושה של לילה, בציפייה מתמדת ל"אור הבוקר שמבטיח". התחושה של המיסטיקן היא שמעט אור דוחה הרבה מן החושך, ושבכוח החיפושים שלו הוא יצליח לצלוח את החשכה של הלילה ולהגיע אל אור הבוקר כאור גואל, כסוג של גאולה לנפש המחפשת. המחפש בדרך כלל בודד הוא, והאהבה גם היא משמשת בעיניו סוג של גאולה. בבית השני מופיעה דמות האהובה. בעולם של חיפוש גאולה, הכול נתפס במונחים של שחור לבן, רע וטוב. האהובה מביאה איתה את הקוטב של הטוב, של החיים ושל האהבה. היא נושאת ידיים למעלה: זה סוג של משחק. מחד זה מבטא כניעה (על-פי משחק הילדים הנדס אפ). מאידך תנועת הידיים מבטאת תפילה. כך משה רבנו: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, 12). רק כשהוא נושא כפיו, העם מנצח.

האהובה רואה את הדברים בפשטותם: האהבה היא המקלט מן הרע. "היא אומרת תבוא אפילו כשרע / ידיים למעלה". כלומר: כשרע, אל תראה את הרע כמנצח. אם תבוא אליי ותדבק באהבתי, יבוא הטוב לעולם. ועליך רק להרים ידיים למעלה. שוב הביטוי מבטא כניעה (כניעה לטוב, לאהבה) וגם תפילה לטוב, לאהבה.

נשיאת כפיים למעלה היא גם ביטוי של ברכה: אל נשכח את ברכת הכוהנים. גם בתפילה בבית הכנסת וגם בטקס ה"הקהל", יש ציפייה לברכת הכוהנים, וכשהם נושאים כפותיהם לברך את העם, צריך לכסות את העיניים ולא להביט בהם. כך בתורה נאמר על אהרון הכהן עוד בימי קדם: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, 22). ובמשנה נאמר: "כוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום- בשחרית, במנחה, במוסף ובנעילת השערים, בתעניות ובמעמדות וביום כיפורים" (תענית פ"ד, מ"א).

וכאן, לאחר הפזמון החוזר, מופיע הבית הבא (שהוא בית שני בשיר, אך אפשר לראות בו ברצף הכרונולוגי של ההתרחשויות בית שלישי): הקיום האנושי נתפס כקיום מתעתע, החיים אינם רוגעים, אינם שלווים. כבר נאמר קודם שהקיום הוא בזרימה מתמדת, וממילא אין מדובר בחיים שהם בקו ליניארי.

בבית השלישי מוחרף הדימוי: אין מדובר כאן בגלים, בזרימה בלבד. מדובר כאן בקיום מתעתע עד אימה, נסיעה מתמדת ברכבת הרים. הקיום אינו בטוח, אינו יציב, האדם במהלך קיומו חווה עליות ומורדות במעברים קיצוניים. כדי לשרוד בקיום של רכבת הרים, עליו מדי פעם "לעזוב ידיים": להרפות מאחיזתו בחייו, מהשליטה בחייו ולתת לחיים להוביל אותו. קיום כזה יוצר תחושה של חוסר ודאות וחוסר שליטה. קיום כזה הוא גם טראומטי: במעברים הקיצוניים הללו הוא עלול להיפגע, ועליו לקום מתוך הטראומה ולשקם את חייו: "אם זה דם על הפנים / אני שוטף במים". השטיפה נתפסת כאקט של היטהרות. החוויה של לקום מן הדם היא תשתית תנ"כית קדומה המופיעה בנבואתו של יחזקאל ט"ז, 6 ואילך: ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי ,ואומר לך בדמייך חיי... - -- - ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפיי עלייך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית איתך נאום ה'. ותהיי לי וארחצך במים ואשטוף דמייך מעלייך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה.

לא ברור מן השיר אם הוא המכוסה בדם, או האהובה הנמצאת איתו. למעשה, שתי האפשרויות נכונות. השטיפה במים היא אקט מזכך, אקט של גאולה. במצב של זיכוך, הסיפורים הם הנותנים את הפשר לדברים. בדיוק במצב רגיש זה של שיקום מתוך ההריסות, מופיע הסיפור שסיפרה האימא, כשהילד היה קטן והיא ריפאה אותו מפציעתו. שוב מופיע כאן המבט של הילד התמים הרואה בסיפור אקט של גאולה. הפעם כשהוא בוגר "הוא חושב פעמיים": פעם על המבט שלו כילד, ופעם על משמעות הסיפור עבורו היום כאדם בוגר.

הבית הרביעי הוא סוף פתוח: הצירוף "היא אומרת" יכול להתייחס גם לאהובה שהופיעה קודם לתת לו אהבה וגאולה, אך הוא יכול גם לשקף את האם כמבטאת גאולה מתמדת לבנה בכל שלב בחייו. האם גם היא נותנת אהבה מגוננת, גם היא נושאת כפיים למעלה לבטא כניעה לאהבה, לאימהות, למשפחה. ובו-זמנית זו נשיאת כפיים לתפילה עבור בנה המחפש פשר לחייו, כשהוא רחוק ממנה, והיא אינה יכולה לבוא ולספר לו סיפורים. וגם האם אומרת: "תבוא אפילו כשרע", כי בעיניה בנה הוא ילד שלה, בכל שלב של חייו. מובן שגם כאן, ייתכן שהשיבה לאהובה היא השיבה אל גאולתו. היא מחכה לו ואומרת "תבוא אפילו כשרע". כי זו מהות האהבה: ערבות הדדית בין האוהבים בטוב וברע.

לסיכום: השיר של רן אלמליח הוא שיר עמוק רב רבדים, והוא מבטא שאיפה לחיים של משמעות. אור הבוקר מבטא את הגאולה בקצה החשכה, וכך גם האהבה נתפסת כאות של ניצחון הטוב על הרע, ניצחון החיים על המוות בכל תהפוכות החיים, ובתוך הזרימה המתמדת שלהם. הפשטות של המלים בשיר היא פשטות לכאורה, ומבעד לקסם המתעתע של השיר מסתתר חיפוש כואב אחר חיים של משמעות.