התקדים של השופטת כוחן

השופטת חיותה כוחן פרצה לתודעה הציבורית עת פורסמה הכרעת הדין בעניינו של חבר הכנסת חיים רמון. כוחן - סגנית נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, עמדה בראש הרכב השופטים שהרשיע את רמון בביצוע עבירה של מעשה מגונה בלא הסכמה.

הכרעת הדין עוררה הדים רבים וזכתה לתלי תלים של פרשנויות: עיתונאים ופרשנים ביכו את מר גורלו של הפוליטיקאי המבטיח הנאלץ לשלם מחיר מוגזם בשל 'טעות' חד פעמית. בקרב הציבור הרחב התעוררה מחלוקת קשה החוצה גם את ארגוני הנשים באשר למשמעותה הסוציולוגית של הכרעת הדין. היו שסברו כי ההרשעה תורמת לחיזוק כבוד האשה ומעגנת את האוטונמיה שלה על גופה. מנגד עלתה הטענה לפיה עסקינן בהכרעה שיפוטית מחמירה, נעדרת פרופורציות והמנותקת מהמציאות החברתית השוררת בישראל. אליבא דגישה זו - הרשעה בגין נשיקה (שניתנה לכל הפחות בנסיבות לא חד-משמעיות), מחלישה את ציבור הנשים אשר מוצג כקורבן חסר ישע וכמי שאינו מסוגל להדוף מעליו ולו נשיקה אחת מיותרת.

גם ציבור המשפטנים נחלק בדעתו באשר לתקפות הכרעת הדין: אחדים טענו כי זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, בעוד אחרים, ביניהם שר המשפטים דניאל פרידמן, מצאו כי ההרשעה אינה מבוססת על אדנים משפטיים מוצקים.

נראה כי נקודת ההשקה המשותפת, לכל המתדיינים נוגעת לתחושה כי הכרעת הדין יצרה תקדים (לטוב או לרע) המהווה אבן דרך בכל הנוגע ליחסי המינים בישראל. ואולם אין זו הפעם הראשונה שבה השופטת כוחן מוציאה תחת ידיה החלטה שיפוטית תקדימית: כבר בשנת 1995, ארבע שנים מאז התמנתה לכהונת שיפוטית, יצא מאולמה (ומשם אל עולם המשפט כולו) גזר דין יוצא דופן הנלמד עד היום בחלק מבתי הספר למשפטים.

סיפור שהיה כך היה:

איברהים עווזנה, תושב העיר יריחו, הסתנן בתחילת יוני 1995 לתחומי מדינת ישראל. לאחר היתפסו הועמד לדין בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. העונש המקסימלי הקבוע לצד העבירה עומד על 12 חודשי מאסר. ביום 16.10.95, באופן מעורר תמיהה, נגזר דינו של הנאשם ל-16 חודשי מאסר. על גזר הדין, שחורג מן העונש המירבי הקבוע בחוק, חתומה השופטת כוחן. קשה לחלוק על כך כי זו התנהלות שיפוטית מביכה הסותרת מושכלות יסוד במשפט. ניתן לצפות כי מי שעוסק בחריצת גורלות ובדיני נפשות ממש, יכיר את הוראות הדין הבסיסיות ביותר, ובכלל זה את עיקרון היסוד לפיו לא ניתן להשית על נאשם עונש מעבר לעונש המירבי הקבוע בחוק. בשולי הדברים נציין כי גזר הדין הכיל שני רכיבים עונשיים - מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בכך אין כמובן כדי לשנות מן העובדה לפיה גזר הדין ניתן בסתירה גמורה להוראות הדין הישראלי.

בצירוף מקרים יוצא דופן הושת על עווזנה (שנתפס שוב בעודו שוהה בישראל שלא כדין) מספר שנים מאוחר יותר, פעם נוספת, עונש החורג מהענישה המקסימלית המותרת על-פי החוק. במקרה דנן - על גזר הדין חתמה שופטת אחרת שקודמה מאז לכהונה שיפוטית בבית המשפט המחוזי.

בשל הטעויות השיפוטיות האמורות הגיש עווזנה תביעה אזרחית לפיצויים כנגד המדינה ועורכי הדין שייצגו אותו בהליכים הפליליים.

השופט מנחם רניאל, שדן בתביעה הנזיקית פסק בזו הלשון: "אין ספק כי שני עונשי המאסר שהוטלו על התובע, בשני ההליכים, חרגו מהעונשים שמוסמך בית המשפט להטיל בשל העבירה שבה הורשע התובע". עם זאת קבע כי המדינה אינה נושאת באחריות שילוחית למעשי השופטות, וזאת בשל החסינות המוקנית להן מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין. ברם, בהיותה הגוף האחראי על אכיפת החוק ועל יישום פסקי הדין, אחראית המדינה לנזקי התובע בכך שישמה פסק דין בטל בחלקו, וביצעה עוולה של כליאת שווא. עוד צויין כי התובעים המשטרתיים התרשלו באי ידיעת החוק ואילו הסניגורים הפרו את חובתם להעמיד את בית המשפט על טעותו וכשלו בכך שלא ייעצו לתובע להגיש ערעור על גזרי הדין האמורים.

סופו של דבר - נפסק כי על המדינה והסנגורים לפצות את עווזנה בסך של 52,400 ש"ח ולשלם לו הוצאות שכר טירחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

בטרם יכמרו הרחמים, יתר על המידה, נאמר כי עווזנה אינו צדיק כלל ועיקר; נהפוך הוא, בעברו קופת שרצים מלאה בהרשעות קודמות. אולם עניין זה אינו רלוונטי ככל שהוא מתייחס ל"איכות" ולרמה המשפטית שהופגנו בשני גזרי הדין דלעיל.

אפשר שתעלה הטענה לפיה לא היה מקום לעורר נשכחות ולחשוף אגב כך התנהלות שיפוטית בעייתית במיוחד. עם זאת בנקודת הזמן הנוכחית - רגע לפני כינוס הוועדה לבחירת שופטים - ראוי כי כל הנתונים הרלוונטיים, באשר לכישורי השפיטה ולמידת הכרת החוק של המועמדים, יוצגו באופן גלוי בפני כל חברי הוועדה. וכל זאת עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מזג שיפוטי.