לא פעם בעבר התייחסנו ברשימה השבועית להתנהלות המערכת הקיימת, והעלינו את הטענה כי המערכת מחריבה את עצמה לדעת. גם עמדנו על כך שבדרך לחורבן הסופי, האזרחים הקטנים הם הנפגעים הראשונים, ונפגעים הכי קשה. אצלנו, כתבנו בעבר, במקום איזונים בין חלקיה השונים של המערכת, מצד אחד יש מלחמות שליטה ויוקרה בין ובתוך מרכיבי המערכת, ומצד שני יש הזנה הדדית בפעילותה של המערכת מול האזרח הקטן.

פה ושם זכינו לתגובות בקורתיות בטענה שאנחנו משחירים את המערכת ללא הצדקה, או לפחות מגזימים בתיאור תחלואיה. אינני יודע אם עדיין זוכרים את מה שכתבנו בעבר, אבל נראה לי שכיום כבר לא יחלקו עלינו. כיום כולם רואים שהכל קורס, או אולי כבר קרס.

כרגע נראית המערכת כאילו מתנהלת בה מלחמת הכל בכל; בחלק הפוליטי של המערכת, כך זה היה תמיד פחות או יותר. אבל עכשיו שותפים לחגיגה גם מערכת המשפט, האכיפה, ואפילו ביקורת המדינה. כן, וגם צה"ל. כולם מאשימים את כולם בתחלואים שונים ומשונים, והגרוע מכל הוא שנראה כאילו כולם צודקים. לפחות כך הם נשמעים ונקראים להדיוט כמוני.

נראה שיש מי שעדיין חיים באשליה כי ניתן לתקן את המצב. אנחנו לא סבורים כך, אנחנו סבורים, וגם את זה כתבנו בעבר, כי על בסיס הנחות היסוד שעליהן הוקמה המדינה, אין שום סיכוי לתקן משהו כי הנחות היסוד עצמן הן הגורם הראשי לחורבן.

וכאן ישאל השואל: אם אומנם צודק הכותב בטענה שהנחות היסוד של המדינה הן המניעות את תהליכי החורבן, מדוע זה לא קרה קודם? איך זה שהכל נראה כל כך מוצלח במשך למעלה מיובל שנים, ורק עכשיו, כאשר המדינה הגיעה כמעט לגיל ששים, רואים פתאום שהיא מתפוררת מבפנים?

ובכן, חדי הראיה שבינינו, הבחינו בכך הרבה קודם. אפילו דברו על כך. רק שמסבות כאלה ואחרות, דבריהם לא התפרסמו בדרך כלל. חלקם ירדו מן הארץ ואף זכו לכינוי 'נפולת של נמושות'. חלקם נשארו כאן כי אין להם מקום אחר ללכת אליו. חלק אחר נשאר מתוך תקווה שעוד יהיה טוב. חלק נוסף מסרב להאמין שהמצב כל כך רע, והחלק הכי גדול נשאר כי הוא מסרב להודות בהתנפצות החלום של מה שנראה להם כתהליך של 'גאולת ישראל'. אשליות, כבר אמרנו? ובכל זאת, הקריסה לא באה קודם, כי עד שלב מסויים היתה אפשרות לתקן במסגרות הקיימות.

כעת הרושם הוא שכבר מאוחר מדי; המערכת הקיימת סיימה את תפקידה והיא תיאלץ לפנות את מקומה לטובת מערכת חלופית, שתתנהל על יסודות אחרים, יציבים יותר. הדברים יובנו מתבוננות בקטע קצר ומשמעותי מאד בפרשת השבוע: (שמות לד) [ו] וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, ה' I ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. [ז] נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.בפסוקים אלו מנויים י"ג מדות הרחמים שאותם מגלה ה' למשה לאחר הטראומה הקשה של חטא העגל.

תחת הרושם הקשה שהותיר בו חטא העגל והחשש הכבד מפני מה שעלול לקרות בעתיד, בעת שהוא עצמו כבר לא יהיה כאן לחלות את פני ה' שיסלח לנו על חטאינו, מפציר משה בה' שיתחייב כי בשום מקרה לא יעזוב את עמו ישראל. הוא גם מזכיר לה' את בריתו עם אבותינו: (שמות לג) [יג] זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם.

וזה מצליח לו: [יד] וַיִּנָּחֶם, ה', עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. אבל כמה זמן יכולה לעמוד לנו זכותם של אבותינו, כאשר אנחנו מקפידים שלא ללכת בדרך שהתוו לנו? משה אולי לא חשב על כך, אבל ה' אומר לו כי גם אם וכאשר תכלה זכות אבות להָגֵן על בניהם, גם אז יוכלו הבנים לפנות אל ה'; יזכירו לו את י"ג מדות הרחמים של עצמו כביכול, ויבקשו מחילה לא בזכות, אלא בחסד מאת ה' יתברך, והוא ימחל.

ענין של תהליך

יש שיטות שונות כיצד למנות את י"ג מדות הרחמים שציטטנו לעיל. אנחנו נתרכז רק בתהליכים ובהתניות הכלולים במדות אלו, בניסיון להבין את המתחולל אצלנו, וניעזר בפירושו של רש"י, פשוטו של מקרא: ה' I ה', - מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: לכן בא פָּסֵק (I) בין אזכורי ה', כי אחד לפני החטא ואחד לאחריו.

אֵל - אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; ואין לומר למדת הדין למה עזבתני; אֶרֶךְ אַפַּיִם - מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה: וְרַב-חֶסֶד - לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: וֶאֱמֶת - לשלם שכר טוב לעושי רצונו: נֹצֵר חֶסֶד - שהאדם עושה לפניו: לָאֲלָפִים - לשני אלפים דורות: עָוֹן וָפֶשַׁע - עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: וְנַקֵּה I לֹא יְנַקֶּה - לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו, מְנַקֶה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ד) לְשׂוֹנְאָי: וְעַל-רִבֵּעִים - דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים: אצלנו מקובלים המונחים 'סבלנות' ו'סובלנות'. המונחים מקובלים, לא ההתנהגות לפיהם. שניהם מתקשרים למצב בו מישהו או משהו מציק לי ואני ברוב טובי מתייחס אליו בסבלנות או בסובלנות לפי העניין וההקשר.

אֶרֶךְ אַפַּיִם זה הרבה יותר משני המונחים האלה גם יחד; זה מצב בו לא מרגישים בכלל שהזולת מציק לי או מפריע לי במשהו, גם אם הוא עושה ממש הפוך ממה שהייתי מצפה ממנו. זה לא אומר שלא יידרש לתת דין וחשבון על מעשיו; זה כן אומר שבדוח לא תהיה שום נגיעה אישית העלולה לשבש את שיקול הדעת. זה גם אומר שאם וכאשר ישוב מדרכו הרעה, לא יזכרו לו שום דבר מן ההיסטוריה השלילית שלו. כך בדיוק מתייחס אלינו הרבונו של עולם, ולכן תהליכי החורבן מתמשכים להם ואף נותנים מקום לאשליה שזה לא באמת חורבן, שזו רק הפסקה קלה בתהליך הבניה.

אלא שאם נצמדים לדרך הרעה, כמו שאצלנו מקפידים למרבה הצער, כל תהליך מגיע הרי לסיומו, אם לטוב ואם למוטב. כאמור, משה רבנו ידע שאנחנו צפויים לחטוא שוב ושוב, והוא ביקש מה' דרך תיקון שתמיד תהיה זמינה, ומקבל את י"ג מדות הרחמים. האם יש איזו דרך בה נצליח להמנע מן המחזוריות של חטא ותיקון, חורבן ובניין?

ובכן, בתחילת הפרשה מקבל משה את הציווי הבא: (שמות ל) [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. [יג] זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'. במקום אחר (פרק ל"ח) בספר זה, אותה תרומה מכונה בשם אחר: [כו] בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

מדוע בפרשה שלנו ההדגשה היא על מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שזה בדיוק בֶּקַע? למה לא להגיד בֶּקַע במקום מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל? זה גם יותר מכובד, לא? לתרום דבר שלם במקום מחצית.

דיברנו על כך בעבר והסברנו כי היהודי נדרש לחיות בתחושה שהוא רק מחצית. המחצית השניה שלו, מה שמביא אותו לכדי דבר שלם, זה הקשר עם יהודי שני מתוך מודעות של אחדות, כי אב אחד לכולנו. מזווית אחרת, המחצית המשלימה את היהודי זה הקשר עם הרבונו של עולם במודעות ש-מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: ושתפקידו בעולם הוא לבנות לו יתברך דירה בעולמות שלנו, התחתונים. במודעות כזאת, אין שום מקום להתמכרות לעיסוק הכי חביב על כל מי שמרגיש שהוא משהו במערכת הקיימת, מלחמות היהודים.

מתוך מודעות כזאת, אפשר לעשות רק טוב ליהודים ובכלל.