ערביי ישראל והטרור הפלשתיני

נתונים מדאיגים מצטברים בידי השב"כ על סכנת מגמת הבדלנות של ערביי ישראל והעלייה בהיקף המעורבות בטרור של ערבים ישראלים. במהלך שנת 2006 נחשפו 21 התארגנויות שבהן היו מעורבים 24 ערבים ישראלים, וזאת לעומת 17 התארגנויות שבהן היו מעורבים 22 ערבים ישראלים בשנת 2005 (הנתונים מסתמכים על הסקירה השנתית של הטרור הפלשתיני לשנת 2006 שהוכנה ע"י מרכז המידע למודיעין ולטרור). מרבית ההתארגנויות הללו הוכוונו ע"י ארגוני הטרור באיו"ש כמענה על הקשיים המבצעיים לבצע פיגועים בישראל בעקבות קיום גדר הביטחון.

כמו כן מסתייעות תשתיות אלה בערבים ישראלים כדי להבריח ליהודה ושומרון אמצעי לחימה איכותיים המשמשים לביצוע פיגועים. מעורבות ערבים ישראלים במסחר באמצעי לחימה בולטת גם באזור הנגב, שם הם סייעו לארגוני הטרור ברצועה בהברחות בנתיב ההברחות העובר דרך סיני לישראל. עפ"י נתוני שירות הביטחון הכללי כ-40 אחוז מהמעורבים בטרור בקרב הערבים הישראלים הינם פלשתינים או פלשתיניות, אשר קיבלו היתר לאיחוד משפחות בעקבות נישואין.

לכך יש להוסיף את המגמה העולה בסקרים, לפיה קיימת הזדהות רבה של ערביי ישראל עם אירן ועם המאבק הלאומי הפלשתיני תחת הכותרת של "ההתנגדות" לישראל, אשר מאגדת בתוכה את ביטויי המאבק השונים.

לוועדת המעקב העליונה, המשמשת הנהגה מוכרת ומקובלת של ערביי ישראל, תפקיד חשוב בעיצוב הלוך הרוח ודעת הקהל. היא מייצגת את מרבית המגזרים, ובכלל זה האיסלאמיים, והחלטותיה נחשבות כמחייבות (היא זו שמוציאה, למשל, את ההנחיות להפגנות ביום האדמה) וכבעלות משקל רב בעיצוב דעת הקהל הערבית. לאור זאת, ראוי לבחון את סוגיית התייחסותה של הנהגת ערביי ישראל לטרור הפלשתיני והאם יש בה משום לגיטימציה או תמיכה בפעילות עוינת נגד ישראל.

מסמך פוליטי רשמי של ועדת המעקב, המתפרסם באתר האינטרנט הרשמי שלה, מגדיר את עמדתה הרשמית בנוגע לאסירים הפלשתינים הביטחוניים, ואגב כך גם חושף את התייחסותה לטרור. האסירים הביטחוניים מקרב ערביי ישראל זוכים במסמך של ועדת המעקב לכינוי "אסירי החירות בפנים הפלשתיני". המילה "חירות" מבטאת את צדקת המאבק שהם ניהלו למען הבעיה הפלשתינית ו"חוסר הצדק הישראלי" השולל מהם את חירותם. "הפנים הפלשתיני" הינו מונח המתייחס לשטחי 48', הבא במקום מדינת ישראל ומדגיש את הזיקה הבלתי ניתנת לניתוק בין הפלשתינים בין שני עברי הקו הירוק.

ועדת המעקב קובעת עוד, כי "אסירי החירות" הם "קבוצה נבחרת... אשר המשותף לה הוא הדבקות... במפעל הפלשתיני החותר להקים מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים... הם מבטאים חלק מהעמדה הפלשתינית הכללית והצודקת ומהמפעל המגולם בדרישה הצודקת ל(מימוש) הזכויות בסכסוך הפלשתיני-ישראלי... לכן, הם בבחינת אסירים פוליטיים, הם אסירי מלחמה ארוכת ימים שעודנה נמשכת... אנו דוחים בתוקף את ניסיונות הממסד הישראלי החוזרים ונשנים לראות בכל הזדהות עם אסירי החירות תמיכה בטרור. חובה עלינו להדגיש תדיר, כי הם חלק מאיתנו וכי בעייתם היא אחד מהסעיפים בסדר העדיפויות שלנו... אנחנו כחברה ערבית-פלשתינית ב'פנים' מחויבים להמשיך בתמיכה בהם פוליטית, הסברתית, כספית, אנושית ומשפטית כחלק מהחתירה להביא לשחרורם".

ניכר אפוא ממסמך זה, כי ועדת המעקב אינה מוטרדת מהדיווחים בשנים האחרונות על העלייה במעורבות ערביי ישראל בטרור. לדידה, אין מעשיהם של האסירים הפלשתינים תושבי ה'פנים הפלשתיני' מבטאים טרור. הגדרתה את הטרור שונה בתכלית מזו של מערכת המשפט הישראלית. מעשיהם של האסירים הביטחוניים, בגינם הם מובאים לדין בישראל על סיוע לטרור הפלשתיני, נתפסים כחלק מהמאבק הפוליטי ההיסטורי בין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין הציונות והחתירה הפלשתינית למימוש "הצדק הפלשתיני", שעיקרו - החזרת מלוא הזכויות של העם הפלשתיני בפלשתין. אי מימוש מלוא הזכויות הפלשתיניות נובע מעצם הקמתה של מדינת ישראל בשטחי 'הפנים הפלשתיני', והוא מעניק לגיטימציה להמשך המאבק בדפוסים הקיימים למען "הצדק ההיסטורי".

לאור תפקידה, מעמדה ומשקלה, על ועדת המעקב לצאת באופן ברור וחד-משמעי נגד הגורמים המשתפים פעולה עם ארגוני הטרור. עליה לחדול מהגישה הסלחנית כלפי הטרוריסטים ולדרוש את מיצוי הדין המלא עמם על עבירות הרצח והרצח ההמוני שבהן היו מעורבים. כל עמדה אחרת עלולה להתפרש כהזדהות עם מעשיהם, בדומה לגורמים קיצוניים אחרים התובעים לשחרר ללא תנאי אסירים ביטחוניים יהודים שהורשעו ברצח ערבים.