אדם לאדם שופט

כשאדם, או אפילו חיה, מתחילים לנשוך אברים בגופם הם, אתה מבין שהם עושים כן לא מתוך רעב, אלא מתוך איבוד שפיות הדעת.

זה התחיל עם הביזיון של התלונות ההדדיות שהגישו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת (בפרשת הנאנסת שנהנתה).

וזה ממשיך עתה עם העתירה לבג"צ שהגישה שופטת השלום מיכל שריר כנגד נשיאתה השופטת עדנה בקנשטיין.

השופטת מיכל שריר, המכהנת כסגן נשיא בבית המשפט בהרצליה, עתרה לבג"צ כנגד נשיאתה השופטת עדנה בקנשטיין להביא לביטול ההחלטה להדיחה מתפקידה כסגן נשיא.

קשה שלא להתעכב בתחילה על האופן שבו בוצעה ההדחה: בין המיילים השונים - שרובם, מן הסתם, דואר זבל ופרסומות לוויאגרה - מצאה השופטת שריר גם מייל אחד בן כמה שורות מאת נשיאתה השופטת בקנשטיין, שבו היא מודיעה לה על הגזירה. לא בשיחה אישית נעשה הדבר. האגו הניצב בין שתי השופטות היה כנראה נפוח וגבוה מדי, ולא איפשר להן ליצור קשר עין זו עם זו.

ומנקרת כמובן השאלה, כיצד זה שתי שופטות - בוגרות, מיותר לציין - לא מצאו תבונה לפתור את הבעיה - בין בינן לבין עצמן ובין בהבאת הבעיה אל שופט אחר - אל נשיאת בית המשפט העליון למשל.

והשפה שבה השתמשה השופטת העותרת בכתב עתירתה - אל תשאלו:

"...שיקולים אישיים, זרים וקטנוניים..."

"...מדובר בטענות (להדחה) אשר הומצאו בדיעבד כצידוק לאחר מעשה...".

ובכן, מה אנחנו אמורים להבין מכך ששופטת אחת טוענת כנגד שופטת אחרת, שהטענות שלה כנגדה "הומצאו בדיעבד"? זה הרי נשמע כמו האשמה ב"תפירת תיק" ממש.

אין ספק: מישהו כאן שובר את הכלים.

ומי נהנה ומרוויח מאמבטיית הבוץ הפומבית הזו של שתי השופטות? איזו שאלה? מנהלי הקמפיין לכרסום אמון הציבור במערכת המשפט כמובן.