ב-נובמבר 1996 העניק ראש לשכת עורכי הדין דאז עו"ד דרור חטר ישי ראיון שעורר סערה רבתי ושפורסם בעיתוןיתד נאמן. ראיון זה התקיים כשנה לאחר שהכריז בית המשפט העליון על "המהפכה החוקתית" בעקבות הלכת "בנק המזרחי". בשל דבריו באותו ראיון הותקף חטר ישי בפראות על-ידי נשיא בית המשפט העליון דאז- אהרן ברק שגייס את עמיתיו השופטים לקיים חרם על לשכת עורכי הדין. כן הותקף הדובר על-ידי פוליטיקאים ובראשם חברי הכנסת ממרץ שאף הגישו תלונה במשטרה. בלשכת עורכי הדין פנימה האופוזיציה בראשות מי שמכהן כיום כראש הלשכה שיתפה פעולה עם ההתקפות מבחוץ ועדיין לא נמוגה, עד עצם היום, המרירות שאפיינה את הויכוח בעבר.
אל מול ההתקפות משולחות הרסן, מצד אלו ש"חרטו" על דגלם את עקרונות חופש הביטוי, ניצבו ראש הלשכה ומספר תומכים מסורים שסברו כי דבריו היו בגדר ביקורת לגיטימית ונכונה על המתרחש בבית המשפט העליון ועל מגמותיו של מוסד זה. אני בוחר להזכיר בהקשר זה את שותפי המנוח עו"ד בני שטרס ז"ל, אשר ככול שהתעצמו ההתקפות כך גם גברה נחישותו להגן על זכותו של ראש הלשכה וכל אדם אחר לבקר את הנעשה בבית המשפט העליון ללא פחד וללא חשבון.
אני משוכנע כי הראיון ההוא היה אבן דרך חשובה במאבק רעיוני הנמשך שנים רבות ואשר הועצם בעקבות הראיון, אך בעיקר עקב התגובה הבולשביקית שגילתה מערכת המשפט כלפי הדובר. ערכים דמוקרטיים כמו חופש ביטוי, חופש ויכוח וסובלנות נרמסו ובמקומם התייצבה מערכת תעמולה שפעלה בשיטות פסולות של הוקעה, גינוי, חרם וניתוק יחסים בין מערכת המשפט ללשכת עורכי הדין.
אם התקיים במערכת המשפט "קמפיין" נגד אדם או מוסד הוא נוהל באותם ימים ובהנהגת נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק נגד ראש לשכת עורכי הדין ונגד הלשכה. ישנם רבים שלא שכחו ולא מחלו עד עצם היום הזה על מה שקרה ואם תבקשו לדעת מדוע המחלוקות כיום מרות כל כך תצטרכו לחזור אל הראיון ההוא.
מן הראוי, כעבור למעלה מעשור, לקרוא שוב את תמצית הדברים שחוללו סערה - כך אמר ראש הלשכה באותו ראיון:
א. בנושא משפט וצדק
"כאשר קובעים בבית המשפט העליון 25 ערעורים ליום, זו הרי בדיחה. מי יכול לדון ב-25 תיקים, ומי בכלל יכול לקרוא 25 תיקים. כאן מדובר בדיני נפשות. זו פשוט שערורייה. אנחנו מתריעים על כך, והגיעו הדברים שעורכי דין באו ואמרו כמה פעמים: בואו ונכריז על שביתה ונפסיק להופיע בבית המשפט העליון. כך אפילו משפט לא נעשה, אנחנו כבר לא מדברים על צדק... משפט לא יכול להיעשות בתנאים כאלה".
ב. בנושא ההשחתה
"המכללות (הפרטיות) זה עסק מהסרטים... המכללות האלה זה פתח להשחתה רחבה... המכללות מציעות היום שכר של 400 דולר ל-45 דקות, ויש כאלה שעוד משלמות עבור זמן נסיעה. בנוסף לכך שמדובר בדבר מפתה, הרי מדובר גם בדבר שהוא פסול על-פי כל נורמה, מפני שהמכללות זה עסק פרטי... אם מדברים על 400 דולר ל-45 דקות, ובדרך כלל הרצאה זה שעתיים אקדמיות, שזה שעה וחצי, אנו כבר מגיעים ל-800 דולר. אם גם לוקחים בחשבון את זמן הנסיעות כזמן הוראה, אתה יכול להגיע לכ-1,500 דולר לשבוע".
ג. בנושא בג"צ
"בית המשפט העליון אסור לו שיהיה מחוקק-על, אסור לו שיהיה מנכ"ל-על, ובסך-הכל הוא צריך לעשות משפט. לא יותר ולא פחות. רק לעשות משפט... הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לבית משפט, זה ששופט יהיה חופשי לעשות כל מה שבדעתו וכל מה שנראה לו לפי השקפת עולמו כנכון וצודק. זו הסכנה הגדולה ביותר למערכת המשפט...
אני במפורש אינני חושב שהכל שפיט... אסור לנו להכניס לבתי-משפט סוגיות שאינן משפטיות נטו... שופט הוא לא מורה בתורת המוסר... ההליך הזה של בג"צ זה איזה מין שריד מנדטורי... זה מנוגד לתפיסה משפטית שאומרת שצריכה להיות ערכאה ראשונה שם שומעים עדות ומבררים את העובדות, ורק לאחר-מכן ערכאה שנייה. בבג"צ אתה מגיע מיד במסלול ירוק לערכאה העליונה, שאין אחריה ערעור. בבג"צ לא שומעים עדים, ויש לזה כמובן תוצאה נלווית שבית המשפט העליון מרגיש שהוא מנהל את המדינה ...
את הרשות השלטונית אנחנו בחרנו כדי שנוכל, אם נרצה, להחליף אותה אם היא לא פועלת כראוי. לכן, המידתיות או הסבירות נגזרות מתוך זה שהחלטנו לתת עכשיו לאלה את האפשרות לפעול במסגרת החוק... אם אתה, (שופט בית המשפט העליון) מתחיל לבדוק את הסבירות ואת המידתיות, אתה בעצם אומר אני המנהל, כי אתה שם את שיקול דעתך במקום שיקול דעתו (של השלטון)... אבל לא בחרנו בשופט, אלא בחרנו בשלטון...
אבל כשבא בית המשפט העליון ואמר אני מוצף ואני עמוס -... את נושא השליטה הכללית הכוללת הוא מסרב להוריד מעל עצמו, כי זה בעצם נותן לו עוצמה בלתי רגילה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם זה מוצדק שהעוצמה הזו תהיה שם.
לטעמי התשובה היא לא. לטעמי, כל הליכי בג"צ צריכים להתנהל בערכאות השונות, ואין שום סיבה שסגירת כביש זה או אחר בבית שאן או בקריית שמונה תידון דווקא בביהמ"ש העליון... אם זה ילך לערכאות המקומיות קצב השפיטה יואץ... משפט שלא נעשה בעיתו אין לו שום ערך, ואם היום ניתנים פסקי דין כעבור חמש, שמונה או עשר שנים, אז ברור שהמערכת המשפטית חוטאת לתפקידה. כדי להשיג את זה צריך לעשות פעולות רבות ושונות".
האם היתה נשיאת בית המשפט העליון יוצאת למתקפה כללית לו היה ראיון זה מתפרסם היום? האם היה ראש לשכה שמעז לומר דברים אלו נותר במערכה כמעט לבדו כשלצידו קומץ תומכים בלבד ומופקר על-ידי ציבור עורכי הדין? האם הדברים האמורים שהפכו לדעות שגורות ומקובלות בקרב רבים מאוד מעורכי הדין והעילית המשפטית והאקדמית וכך גם בציבור הרחב היו מעוררים סערת רוחות ומבול של גינויים, חרפות ותלונות למשטרה בעוון "בזיון בית המשפט"?
אני סבור שכיום על לשכת עורכי הדין להעניק את אות הוקרה לראש הלשכה שראה והתריע במועד וכמעט לבדו מפני מגמות מסוכנות בהתנהלות בית המשפט העליון ומפני סכנות האורבות למערכת המשפט. עליה גם להעניק אות הוקרה למי שראה מראש וניסה לפעול נגד הצפת מקצוע עריכת הדין והפיחות במעמדו של המקצוע בעקבות הקמת המכללות הפרטיות ואשר כתב לעורכי הדין בדצמבר 1996.:
"הקמת המכללות הפרטיות למשפטים גרמה לפיחות מקצועי, ושללה מהמקצוע את המסגרת האקדמית הראויה לו. מכללות אלו הן עסק המגלגל עשרות מיליוני ש"ח, ומשלם למרצים מסוימים משכורות עתק, ומצער הדבר כי דווקא שופטי בית המשפט העליון היו הראשונים להרצות בשכר במוסד פרטי".
אות ההוקרה שעלינו להעניק לראש הלשכה צריך להינתן בטרם נערוך את טקס האשכבה הבלתי נמנע למקצוע עריכת הדין ולמעמדה של מערכת המשפט.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
