(שמות כה) כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
הפנייה היא אל משה רבנו כמובן, אבל הוא אינו מוזכר בשמו אפילו פעם אחת בפרשה זו. למעשה, מתחילת הפרשה הקודמת, תרומה, ועד סוף הפרשה שלנו, תצווה, אין מוזכר שמו של משה אפילו פעם אחת. עניין זה נדון רבות במקורותינו; אפייניים הם דברי בעל הטורים בהסברת העדר שמו של משה:
ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר (הפרשה), מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (להלן לב, לב) וקללת חכם, אפילו על תנאי, (היא) באה; ונתקיים בזה.
אז לא נמחק שמו מכל הספר אבל מפרשה אחת - כן.
אנו ננסה למצוא את ההקשר והמסר עבורנו המסתתר בהעדר זה.
ראינו בפרשת יתרו כי בני ישראל אומרים למשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים, פן נמות" (שמות כ, ט"ז). פרשת משפטים, בה מפורטים דינים שונים לניהול חיי עם ישראל, הנה המשך ישיר לפרשת יתרו ובה משה מעביר את דבר ה' בהתאם לבקשת העם שלא ישמעו ההוראות ישירות מה'.
עד כאן הכל בסמיכות למעמד הר סיני ותחת רושם החוויה של אותו מעמד נשגב; מכאן ואילך, כפי שראינו בפרשת תרומה, יש צורך לבנות מערכת אשר תשמר את חוויית מעמד הר סיני כך שתישמר דבקות העם באלוקיו; זהו עניין המשכן, כפי שהבאנו מן הרמב"ן במאמר הקודם.
באה פרשתנו, ובהעדר שמו של משה ממנה מגלה לנו כי משימה זו הטיל ה' יתברך על כתפיו של משה רבנו באורח בלעדי. בני ישראל העידו על עצמם כי אינם מסוגלים לשמוע את דברי ה' ישירות; הם זקוקים לתיווך של משה, וזה בדיוק מה שמקבלים.
משה רבנו בכל דור
אפשר היה לעשות זאת גם תוך איזכור שמו של משה בפרשה, אלא שאז היינו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר רק במשה בן עמרם המכונה רבנו; הכינוי 'ואתה' החוזר כמה פעמים, משמעו אתה מי שאתה; בלי קשר לשם מסוים דוקא.
(מדרש רבה) ר' אליעזר בן יעקב אמר לו ולדורות אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כיעקב ואין דור שאין בו כמשה.
(תורה אור) וזהו 'ואתה תצוה את בני ישראל'; תצוה, מלשון צוותא והתקשרות.
(אור החיים) על דרך אומרו (תהלים צ"א) 'כי מלאכיו יצוה לך' שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים.
המצוות הופכות אותנו לצוות של המצַוֶה, הקב"ה; כל צוות צריך שיהיה לו ראש צוות; אחרת, זה אוסף של פרטים שכל אחד עלול למשוך לכיוון אחר. ראש הצוות נותן את ההוראות בשם המצַוֶה ובסמכותו, אבל מבחינת אנשי הצוות, הוא נותן את ההוראות. הם לא באמת מכירים את המצַוֶה.
בכל דור, משה רבנו של אתו דור הוא המצווה ובלעדיו אנחנו כגוף ללא ראש ח"ו.
עכשיו ננסה לראות איך כל הנ"ל רמוז בפסוק הראשון של הפרשה:
(רשב"ם) כאן, שצוה זה לכל הדורות לתת שמן למאוד לכל שנה ושנה לבד, הוא אומר ואתה תצוה. שינה הלשון לפי שכל לשון צוואה - לדורות ומיד. וכן הוא אומר בתורת כוהנים ובספרי, כי כל לשון ציווי אינו אלא מיד ולדורות:
כלומר המונח 'ציווי' בתורה מתייחס לפעולה תמידית, נמשכת; לא רק לדורו של המצווה הישיר אלא לכל הדורות; כאשר מדובר בהוראה לשעתה, המונחים הם אחרים (רשב"ם): 'דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה'; לפי שעה, לצורך המשכן.
היזון חוזר בין העם למנהיג
עד עתה התייחסנו רק למלים: 'ואתה' משה רבנו של כל דור; 'תצווה' תעשה צוות את 'בני ישראל' עם ה'. בהמשך הפסוק נאמר עוד "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".
(אור החיים) 'ויקחו אליך' פירוש, בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים.
(המשך תערב, תתצב) ויקחו אליך, תוס' אור למשה.
ובעברית פשוטה, בכך שלוקחים אליך את ה-'שמן זית זך' (תיכף נראה מה זה), מחזקים אותך; כל כמה שאתה גדול, משה רבנו, קיום העם את הוראותיך מחזק אותך ומוסיף לך כוחות. באיזה סוג של הוראות מדובר?
(אור החיים) שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה (...) ודקדק לומר זך שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנתר ח"ו או להתגדל וכדומה.
(כלי יקר) ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך; רוצה לומר לצרפו אליך, כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד.
בני ישראל מביאים אל משה את השמן ובכך הוא עצמו מתגדל; אבל בכך גם המביאים מתגדלים מגדולתו העצמית של משה, עד למצב של נר תמיד; מצב בו האדם מקיים המצווה, כבר אינו זקוק למי שישמר את נרו שלא יכבה; הוא מספיק חזק בזכות קרבתו אל משה על ידי קיום מצוותיו.
השמן, כאמור, רומז אל התורה; מה מיוחד בו, בשמן, יותר משאר נוזלים שדוקא בו נמשלה החכמה הכי עמוקה שבתורה?
(תורה אור) בחי' [בחינת] חכמה הוא בחי' שמן הנעשה ע"י כתישת הזית; שהשמן הוא שנמשך אחר הפתילה ונכלה ונשרף הכל באור [באש] הנאחז בפתילה שלא נשאר ממנו כלום (משא"כ [מה שאין כן] מן הפתילה נשאר קצת אפר) וכך בחי' החכמה הוא בחי' הבטול, שבטל ונכלל ממש באור הנר של מצוה זו להיות גילוי אוא"ס ב"ה [אור אין סוף ברוך הוא] ממש על נפשו. ועי"ז [על ידי זה] מתקיים בנפשו אוא"ס ב"ה הנמשך מן המצוה. משא"כ בלא בחי' שמן הרי אין אור הנר מתקיים על הפתילה לבדה אלא דולקת מהר וכלה כרגע.
לעץ הזית נמשלנו
(מדרש רבה) זהו שכתוב (ירמיה יא) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (...) מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית? אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים; שנאמר (דברים ז) 'ולא תתחתן בם'. ד"א [דבר אחר] כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן; כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים שנאמר (שם כח) 'ונתנך ה' אלהיך עליון' הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'.
אבל, וזו הבעיה שלנו כרגע, כדי שיצא השמן מן הזית צריך לעבור שלב של 'כתית'; כתישת הזית וטחינתו עד שיזוב שמנו. לא נעים אבל עובדה: תמיד כשהיינו במצב של 'כתית', נחשף השמן, הייחוד של עם ישראל אשר 'לבדד ישכון' ואינו מתערב בנוזלים (עמים) אחרים; דוקא בעת שהמצב ההיסטורי הפך להיות נוח ליהודים - קשה הרבה יותר לשמר את הייחוד שלנו מול כל העמים.
כעת אנחנו מידרדרים בתאוצה גוברת אל עבר מצב של 'כתית' על עצם היותנו יהודים, ומן הסתם זה יעורר אצלנו שוב את המודעות החיונית כל כך לקיומנו כעם.
האמת היא שכבר רואים את ההתעוררות, אבל אפשר גם אחרת; אפשר לשוב למודעות הנכונה תוך ויתור על שלב ה-'כתית' הכפוי מבחוץ. צריכים להרגיש כתית על עצם העובדה שעדיין לא נגאלנו מן הגלות הארוכה והקשה; בכך תהיה גם תשובה על השגיאות שעשינו בניתוק המכוון ממורשתנו ובהתעקשותנו לקחת לעצמנו תפקידים שאינם שלנו; כמו למשל, כריתת ברית שלום (!!!) עם מבקשי נפשנו.
בכך נזכה מיד ממש 'למאור' הגדול, משיח צדקנו, שיתגלה ויגאל אותנו בחסד וברחמים.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.
