אין כפל מבצעים

התרגלנו כבר לכך שבמדינת ישראל אין עונש מוות, ואולי מוטב שכך יהיה. אנחנו מקבלים כבר כמובן מאליו שמאסר עולם הוא לא באמת מאסר עולם, ואנשים שרצחו בכוונה תחילה מסתובבים חופשיים בינינו לאחר כ-15 שנה, וטוענים שהם "שילמו את חובם לחברה".

אך כאשר אנו שומעים על אנשים שנידונו לכמה וכמה מאסרי עולם, לפעמים אפילו עשרות מאסרי עולם, ויודעים שכל מאסרי העולם האלה יסתיימו ביום מן הימים והאיש יהלך חופשי ומאושר, זאת אין הדעת סובלת. בין אם הם נשפטו על מעשי רצח והתעללות סדרתיים על-רקע פלילי, ועונשם ייקצב, ואז יקוצר על "התנהגות טובה", ובין אם הם אסירים ביטחוניים האחראים לטבח של עשרות חפים מפשע, שעלולים להשתחרר ביום מן הימים באיזו עסקת חילופי שבויים (שבדיעבד כולם יכו על חטא ויאמרו שהיתה שגויה), אחת היא לנו.

הצדק לא נעשה ולא נראה, אם זו היא התוצאה הסופית. כל התהדרות בשלטון החוק ובעליונות המשפט נעשית פלסתר, אם התוצאה הסופית היא שדווקא העבריינים הכי חמורים יכולים ללעוג לחומרת הדין.

עצם העובדה שניתן להעלות על דל השפתיים את הביטוי "מאסר עולם" בלשון רבים עם כמות מדודה נוגד את ההיגיון. העובדה שכל ה"מאסרי עולם" האלה מבוצעים במקביל, ומסתכמים בתקופת מאסר קצובה אחת, שומט כל בסיס הגיוני מתחת למושג הזה. אנשים שזכו לאות הקלון הזה של שפיטה ליותר ממאסר עולם אחד, לא זכו בו בקלות. רק רוצחים סדרתיים חסרי מצפון, שחזרו ורצחו, או כאלה שעשו זאת אפילו לאחר שכבר נשפטו למאסר עולם אחד, וידעו ש"באותו מחיר" הם יכולים כבר לבצע עוד מעשי רצח, רק הם הגיעו למעמד של שפוטים ליותר ממאסר עולם אחד. אנשים אלה מן הראוי להרחיקם מהחברה, גם למען יראו וייראו וגם כדי להגן על החברה מפני הישנות מעשיהם.

לפיכך, אני מציע כי יקבע בחוק, כי אדם יכול לקבל קציבת מאסר עולם, חנינה, או שחרור בחילופי שבויים רק ממאסר עולם אחד. את שאר מאסרי העולם שלו הוא יצטרך לרצות עד תום. כלומר - כל מי שנשפט ליותר ממאסר עולם אחד, ידע שנגזר עליו לכלות את ימיו בכלא. הקופאית המיתולוגית לובה היתה יכולה להסביר זאת במשפט הגיוני קצר - אין כפל מבצעים. פשוט. בנוסף, וכמחווה שישקף את סופיות העונש, יש לשקול לאפשר לכל מי ששפוט לשלושה מאסרי עולם ומעלה לבקש להמיר את עונשיו בגזר דין מוות.