לא אחת אני קורא ושומע דברי ביקורת על נסיעות הנוער לפולין והתנגדות לקיומם. "הנוער היוצא לשם חוזר כנוער לאומני". המסר הזה מקומם. המודעות הקיימת היום בקרב הנוער לשואה גדולה הרבה יותר מכפי שהיתה כשאני הייתי נער, בראש ובראשונה בזכות הנסיעה לפולין. אני רואה בכך הישג חינוכי משמעותי; השגת מטרה חינוכית וערכית חשובה. והנה, יש הקוראים לוותר על ההישג הזה, משיקולים פוליטיים אלה או אחרים. זוהי עמדה בלתי ראויה לחלוטין.
ומהו אותו מסר "לאומני" עמו חוזרים הנערים מהביקור? הזדהות עם עמם, חיזוק תחושת ההשתייכות לעם היהודי, חיבור להיסטוריה היהודית, גאווה לאומית. באופן טבעי, המודעות לשואה מחזקת גם את התפיסה הציונית - הבנת המשמעות הטרגית של קיום יהודי בגולה, ללא מדינה יהודית, ללא ריבונות ועצמאות והפקת הלקח המחייב קיומה של מדינה יהודית חזקה ושמירה בכל מחיר על קיומה. בין אלה לבין "לאומנות" אין ולא כלום.
אני תומך מאוד בנסיעות לפולין, אך אני מוטרד מהן מסיבה אחרת. כאשר אני שומע נערים אומרים שרק עתה, בעקבות הנסיעה לפולין, הם מבינים את משמעות היותם יהודים, את משמעות החיים במדינת ישראל, את צדקת הציונות, אני מודאג מאוד. האם נער יהודי ישראלי, שהתחנך 12 שנים במערכת החינוך הישראלית, צריך לנסוע לאושוויץ כדי להבין את משמעות יהדותו? אם כן, זהו כישלון חמור ביותר של מערכת החינוך הישראלית.
השואה הוכיחה בצורה קטסטרופאלית את צדקת הציונות, אולם צדקת הציונות אינה נובעת בשום אופן מן השואה. השואה הוכיחה שהקמת מדינה יהודית עצמאית היא הכרח, אך לא השואה היא הצדקת קיומה של מדינת ישראל. אם המסר שמפנימים התלמידים, הוא שקיומה של מדינת ישראל נובע מן השואה, זהו מסר שגוי ובעייתי מאוד.
זכות הקיום של מדינת ישראל נובעת, בראש ובראשונה, מזכות ההגדרה העצמית של כל עם, שהינה זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור. שנית, זכות הקיום של המדינה, נובעת מזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל - הארץ בה הוא קם, ממנה הוגלה ואליה ערג ועליה חלם לאורך כל שנות הגלות.
אם תודעת הזכות הזאת אינה צרובה ב-ד.נ.א. של כל בוגר מערכת החינוך הישראלית - זהו כישלון חמור. את הנכות התודעתית החמורה הזו לא תוכל תודעת השואה לתקן.
הפיסקה החמישית (מתוך 16) של מגילת העצמאות, עוסקת בשואה: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות, על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר פתחה לרווחה את שערי המולדת לכל היהודים ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."
השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח"
כל מילה בפיסקה הזאת נכונה וצודקת. אי אפשר היה שלא להזכיר את השואה כאחד הצידוקים להקמת המדינה, בוודאי לנוכח העובדה שהמדינה קמה שלוש שנים בלבד לאחר השואה. אולם הפיסקה הזאת מדברת על כך שהשואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח" - הכרח שהיה קיים גם ללא השואה. על כך מדברות ארבע הפסקאות הראשונות העוסקות בזכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ובהכרה הבינלאומית בזכות זו בעקבות הצהרת בלפור. ואכן, במשפט המכריז על הקמת המדינה נאמר: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." בהופעתו בפני ועדת החקירה של האו"ם, הזכיר בן-גוריון, כמובן, את השואה, את הסבל של העם היהודי ומצוקתו, אך לא את השואה הוא כינה "הקושאן שלנו", אלא את התנ"ך.
אנו מתמודדים בימים אלה עם התופעה הנואלת של הכחשת השואה. תכלית הכחשת השואה היא קעקוע זכות הקיום של מדינת ישראל. הגישה העומדת בבסיס הכחשת השואה, היא התייחסות למדינת ישראל כאל תוצאה של השואה. אומר אחמדיניג'אד, וכמוהו אנשי ימין ושמאל רדיקלי באירופה, ולמרבה החרפה גם אנשי שמאל רדיקלי יהודים וישראלים, שהפלשתינים משלמים, כביכול, את מחיר השואה והם קרבנותיה, או קורבנות קורבנותיה.
נוח לאותם הגורמים, שקיומה של מדינת ישראל לצנינים בעיניהם, להתעלם מזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה עצמאית בארצו ולבסס אותה על השואה בלבד. אם יקעקעו את תודעת השואה באמצעות הכחשתה, כך יקעקעו את זכות קיומה של המדינה.
האנטישמיות החדשה היא המשכה הישיר של האנטישמיות הישנה. האנטישמיות הישנה רדפה את היהודים במקומות פזוריהם. האנטישמיות החדשה רודפת את מדינת היהודים. היום לא פוליטיקלי קורקט להיקרא אנטישמי, אך בחוגים רבים במערב ואפילו בישראל, מאוד in להיות "אנטי ציוני". אולם מדובר בדיוק באותה האנטישמיות; באותה התפיסה על פיה אין מקום ליהודים תחת השמש.
כאשר נוער ישראלי רואה בשואה את הצידוק המרכזי לקיומה של מדינתו היהודית, הוא מאושש בעקיפין את המסרים של מכחישי השואה. אם מדינת ישראל היא רק תשובה לשואה - למה דווקא כאן? למה על חשבונם של הפלשתינים? הציונות קדמה לשואה בעשרות שנים. המושבות הראשונות בארץ-ישראל הוקמו כ-60 שנה לפני השואה. הקונגרס הציוני הראשון קדם לשואה בכחמישים שנה. אם השואה היא צדקת קיומנו, איך נסביר את ראשית הציונות, המוצגת בידי הפלשתינים כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין?
אתנביאוס, שליחו של אנטיוכוס, תבע משמעון, אחד מחמשת בני משפחת חשמונאי, לסגת משטחים בארץ-ישראל, ובהם יפו, גזר וירושלים. תשובתו של שמעון היתה: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו, בעת מן העתים, בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו." (מקבים א', ט"ו, ל"ג-ל"ה).
זה המסר, עליו יש לחנך את ילדי ישראל מגיל הגן ואילך. אם לא נאמין בזכותנו על ארץ-ישראל כבסיס המוסרי והצודק לקיומנו, לא נוכל להתמודד עם טענת "ליסטים אתם" ולא נוכל להדוף טיעונים כטיעוניו של אחמדניג'אד. אם נשכח שעימנו הצדק, אין כוח צבאי שיוכל לקיים אותנו כאן. במקרה כזה עלולה להתגשם נבואת הזעם של נתן אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה / ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
