מגילת העצמאות מבית עבדאללה

מוכר וידוע הוא הויכוח ההסטורי על 'נוכחות' אלקי ישראל במגילת העצמאות. הדתיים דרשו 'לקרוא לילד בשמו' והחילוניים התנגדו. לבסוף נמצא פתרון באמצעות הניסוח: 'צור ישראל'.

פחות ידוע ויתור ניסוחי נוסף שנעשה במגילת העצמאות, כשהפעם 'הנפגעים' הם המשפטנים. הללו נאלצו לוותר על המילה 'והואיל' שהופיעה בתחילת כל שורה במגילה, כראוי לכל מסמך משפטי המכבד את עצמו.

פרטים אלו ונוספים למדתי מפיו של אחד מוותיקי עורכי הדין בירושלים עו"ד שמואל שמיר. שמיר הוא מבוגרי המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובתש"ח שירת בארגון ההגנה בירושלים.

שמיר מספר כי באותם הימים, ימי מערבולת מדינית, ביטחונית - התקפות הדמים והמצב בארץ ישראל וחוצה לה, הקים הוועד הלאומי בשיתוף עם הנהלת הסוכנות לארץ ישראל את מועצת העם אשר ייצגה את הישוב היהודי בארץ על כל גווניו הפוליטיים.

מועצת העם היתה הרשות העליונה של הישוב העברי בארץ ישראל עם תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והיא הוקמה לקראת הקמתה של מדינת ישראל. לדבריו, היה ברור שיהיה צורך להכריז על עצמאות ולהכין לצורך כך את הכלים הממלכתיים לניהול המדינה.

שמיר מזכיר את תוכנית החלוקה של הארץ ליהודים ולערבים שאושרה באומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 47. זו לדבריו היתה למעשה 'תוכנית על הנייר', כי הערבים לא קיבלו אותה ולא אישרו אותה, ואף פתחו במתקפה. לפיכך, המדינה שעמדה לקום היתה ללא גבולות מוכרים ודברים אלו היו צריכים להלקח בחשבון כשהוכנה מגילת העצמאות.

שמיר מספר, כי לרשות מכיני המגילה ומנסחיה עמדו 135 יום - מ-29 בנובמבר 47 (היום שבו התקבלה החלטה בעצרת האו"ם בדבר תוכנית החלוקה, לבין מועד ההכרזה על המדינה בה' באייר תש"ח 14 במאי 48. יש לשים לב לנתון זה, בהתייחס למה שהתרחש לקראת קו הסיום, מועד ההכרזה על-ידי בן-גוריון.

כדי לגבש את מגילת העצמאות פנה מי שהיה שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל פנחס רוזן, אז פליקס רוזנבליט - ראש המחלקה המשפטית במנהלת העם שבמועצת העם, אל מי שלימים מונה לשופט בית משפט העליון, השופט צבי ברנזון. ברנזון, אז היועץ המשפטי בהסתדרות הכללית, צירף אליו את 'מנסחי החוקים' במזכירות הראשית המנדטורית מרדכי ביהם וצבי עלי ביקר, וכן את אחד מעובדיו הוותיקים של משרד המשפטים והממונה על תכנון החקיקה במשרד המשפטים אורי הינסהיימר (לימים ידין).

כדי שהמגילה תותאם לצרכי החוץ של מדינת ישראל העומדת לקום, הוחלט להזמין הצעות לניסוח נוספות והפעם משני מלומדים ידועי שם: פרופ' לאוטרפכט וד"ר יעקב רובינסון. ההצעות הגיעו ארצה ב 12 במאי 48, ובאותו יום מינתה מנהלת העם ועדה לניסוח ההכרזה ובה השתתפו: פליקס רוזנבליט (הוא פנחס רוזן) יו"ר הועד הלאומי ולימים שר התחבורה והחינוך דוד רמז, משה שרתוק וכן חבר ההנהלה הציונית ולימים שר בממשלה, חיים שפירא. בישיבה מיום 13 במאי 48 הוחלט כי יש לקצר את המגילה ולערוך בה שינויים.

על הניסוח הסופי הופקדה ועדה שבראשה עמד דוד בן-גוריון וכן חבר הסוכנות היהודית ולימים שר הדתות הראשון הרב י.ל. פישמן (מימון), עסקן ציבורי וראש מחלקת העליה בהסתדרות הציונית העולמית, ולימים שר החקלאות - אהרון ציזלינג. כמו כן ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולימים שר החוץ, ואחר כך ראש הממשלה השני של מדינת ישראל - משה שרתוק.

ביום שישי ה' באייר תש"ח 14 במאי 48 החל המירוץ נגד הזמן.

המטרה: לצמצם את הנוסח הסופי

הוועדה בראשות בן-גוריון עמדה להתכנס כדי לקבוע את הנוסח הסופי של המגילה ולהביאו לאישורה של מועצת העם בשעה 13:30. המשימה היתה בין היתר לצמצם לרבע את הנוסח הסופי. כזכור אחד מקורבנות הקיצוץ היה כאמור 'והואיל' אך גם ביטויים נוספים כמו: "ישוב רב אייל" ו"עוז וגבורה". השמטות מפורסמות יותר הן "אלהי ישראל", "צור ישראל וגואלו", אך אלו נעשו כמובן מטעמים פוליטיים ולא מטעמי אריכות.

ב-ה' באייר, בשעה 12:00 שוכפל הנוסח עליו סוכם. המזכירה נשלחה לרכוש נייר בצבע תכלת כדי שיהפוך ל'מעטפה'. עליה נכתב: הכרזת מועצת העם - ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948".

בשעה 13:30 התכנסה מועצת העם לאשר את הנוסח הסופי. לצורך אישור זה נתקלו בבעיה. בירושלים היה אז מצור, ו- 11 מחברי המועצה, כולל נשיא הועד הלאומי ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי, נתקעו בבירה. לפיכך הללו נאספו בשעות הבוקר במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים והחליטו כי הם 'מצטרפים' להכרזה שתהיה בסופו של דבר בתל אביב.

בדיון קצר שקדם לישיבה בה הוקראה המגילה, אמר דוד בן-גוריון כי ההכרזה אינה חוקת יסוד ואינה צריכה לעסוק בבירורים מדיניים אלא רק לבסס את הכרזת העצמאות.

ישיבה זו ננעלה בערך בשעה 15:00. להכרזת המדינה נותרה שעה.

מתאים לצורך כמה הכנות לוגיסטיות קטנות כמו: להבטיח את גניזת המגילה ושמירתה בנוסחה הסופי. שמיר מספר כי נעשו סידורים לגניזתה אחר החתימה בכספת בבנק אפ"ק (לימים בנק לאומי לישראל) והיא שמורה כיום בארכיב המדינה.

בשעה 16:00 בן-גוריון החל בהכרזה ובהקראת המגילה. שמיר זוכר את התרוממות הרוח שהורגשה בקהל.

בן-גוריון הקריא את 10 סעיפי המגילה ובהם הטעמים להכרזה ואחר כך הקריא את המילים המפורסמות:

"לפיכך התכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

לאחר מכן הוקראו שבעה סעיפים הנובעים מן ההכרזה. בגמר ההקראה קרא מזכיר מנהלת העם את שמות חברי מועצת העם והללו ניגשו לחתום.

זוכרים את 135 הימים שעמדו לצורך הכנת מגילת העצמאות, וההיערכות לרגע ההכרזה? לא עזר. לא הספיקו להעלות את כל המגילה על גליונות קלף. רק גליון רביעי הועלה על קלף. אחר כך 'שדרגו' את המגילה והעלו על קלף גם את 3 הגליונות הנותרים.

שמיר מתייחס מעט למעמדה של מגילת העצמאות בהשוואה למגילת העצמאות האמריקנית. לדבריו מגילת העצמאות האמריקנית היא מקור משפטי שמבסס את מעמדם של אזרחי ארה"ב, את זכויות האזרח שלהם לעומת מנהיגות הממשלה. לעומת זאת, מגילת העצמאות של מדינת ישראל היתה הכרזה כלפי העולם כולו וכלפי פנים כי מקימים מדינה המקבלת את כל האחריות ע"פ החוק הבינלאומי וגם מכריזים על זכויות כלליות של חופש דת מצפון וכו, אך עניינה המרכזי דקלרטיבי, הצהרתי. חשיבותה העיקרית היא מתן ביטוי לחזון העם ול'אני מאמין' שלו.

למגילת העצמאות ארבעה חלקים, אומר שמיר:

• בחלק הראשון יש מבוא הסטורי של קורות העם היהודי. מגמתו להסביר לאנושות כולה את הנימוקים אשר בגללם שאף העם היהודי להקים מדינה ולהצדיק את הקמתה.

• בחלק השני, המכונה על-ידי שמיר: "'החלק האופרטיבי' של הקמת המדינה היהודית שתקרא 'ישראל'", נקבעה זהותן והכרתן של הרשויות המרכזיות בה וקביעת מועד של תחילת פעולתן.

• בחלק השלישי הונחו העקרונות של המדינה שבדרך. כמו כן נקבע בה כי המדינה תפתח את שעריה לעליה יהודית לקיבוץ גלויות. עקרונות נוספים הם "פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, שקידה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

• החלק הרביעי הכיל הצהרה לשיתוף פעולה עם מוסדות האו"ם וכן "הושטת יד לשלום עם בני העם הערבי, תושבי המדינה, והושטת יד לשלום לכל המדינות השכנות ועמיהן".

ביטלו החוקים של הספר הלבן

למעשה, מוסיף עו"ד שמיר, במגילת העצמאות ביטלנו את החוקים של הספר הלבן, את האיסור על העליה ופתחנו את שערי מדינת ישראל לכל יהודי. זה היה הבסיס לחוקים שנקבעו במועצת העם ושאפשרו את העליה לארץ.

הכרזת העצמאות שייכת לדבריו לאותם מסמכים הסטוריים כגון מגילת העצמאות של ארה"ב ב-1776 והכרזת זכויות האדם והאזרח מ-1789 בצרפת, אשר נוצרו כביטוי להתעוררות חברתית עצומה בנסיבות הסטוריות גורליות.

שאלתי את עו"ד שמיר, שהיה באותם הימים מפקד בהגנה בירושלים, את השאלה המתבקשת: 'ואיפה היית אתה בשעה הסטורית זו שבה הוכרזה מדינת ישראל'?

שמיר מספר כי עמד אז בקו הגבול בימין משה ששכונה שהיוותה מטרה לירי ערבי מכיוון חומות העיר העתיקה. "איישנו עמדה שניצבה בבית עבדאללה, הבית הקיצוני מול בית דאנוס, עמדה שניצבה בשטח ההפקר. החלה לרדת החשכה ומהעמדה שלי ראינו את הערבים נסים בהמוניהם דרך הכביש לבית לחם, וברקע נשמע ברדיו דוד בן-גוריון המכריז את ההכרזה המפורסמת: 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'".

שאלתי אותו, אם חש באותה שעה את משק כנפי ההסטוריה של עם המכריז קבל עם ועולם על חירותו לאחר אלפי שנים?

לא כל כך משיב שמיר. "חשבנו מה יקרה והאם נצליח לחזור לעיר העתיקה"

התעקשתי, מה עם הריקודים והשמחה ברחובות?

זה היה לדבריו ב-29 בנובמבר 1947, עת אושרה תוכנית החלוקה באומות המאוחדות. שמיר מספר שבאותו לילה, בשעה 02:00 לפנות בוקר, כל העיר ירושלים הרעישה בקולות קולות. "יצאתי לחפש את רעייתי לעתיד. הגענו ביחד לחצר המוסדות הלאומיים ושמענו את מה שהולך שם באומות המאוחדות ואז יצאנו בריקודים ברחובות".

קשה היה לי לוותר על 'הרגע הרומנטי הפוטנציאלי', ושאלתי אותו האם הוא ניצל רגע זה לבקש את ידה של חברתו?

שמיר חושף דווקא רגע אחר... הוא נמנה על מחלקה בת 60 איש שיצאו לחפש אחרי הל"ה, 35 הלוחמים מהפלמ"ח והחי"ש אשר יצאו לסייע לאנשים הנצורים בגוש עציון ונהרגו בידי ערבים. "כשחזרתי מהחיפוש, התהדק הקשר שלי עם חברתי מרתה שמיר לבית זיונץ", סיפר עו"ד שמואל שמיר.