עת להתגייס

לא הופתענו מהטילים. אולי קצת, כי כשטילים נוחתים על הראש זה מפתיע גם אם מתכוננים. כולם ידעו על כוונות נסראללה להפגיז את המדינה וכמה שיותר רחוק. הופתעו אלו שאשליות הזאב המתגורר כבר עכשיו עם הכבש סימאו עיניהם ואטמו אוזניהם מלהקשיב. מי שהקשיב, קיבל את המידע והנתונים.

עכשיו, כשתושבי הצפון מתבוססים ב'בוץ הלבנוני' שהגיע בסיוע האדיב של נסראללה עד אליהם. עכשיו, כשצה"ל יוצא סוף סוף למלחמה נגד צבא אירן הפרוש בצפון המדינה, הגיע הזמן לנצח לא רק את המחבלים אלא גם את המסייעים להם בקרבנו. את אלו הזורעים דמורליזציה, ייאוש ורוח תבוסתנות בעורף.

אלו הקוראים לנהל כבר עכשיו ומיד מו"מ להפסקת אש, להסכים לחילופים של מחבלים רוצחים תמורת החיילים החטופים, 'להשיב את הבנים הביתה', 'לא להכנס לביצה הלבנונית' ועוד ועוד. ישיבו לנו מומחי הדמורליזציה על השאלה: לאיזה בית ישובו "הבנים"? לביתם ההרוס בחיפה? בקריית שמונה? בעכו? בטבריה?

הגיע הזמן להשלים עם העובדה כי השינוי היחיד שחל בסביבתנו, במזה"ת, הוא בשמות גופי המחבלים. אם בעבר הם היו פדאיונים וסתם מחבלים עכשיו הם כבר 'גדודים' שונים: חללי אל-אקצה גדודי ירושלים עז א-דין אל קסאם וכו'. המטרה נותרה על כנה: איטבח אל יאהוד, באופן נרחב או באופן כירורגי, מה שבא קודם. מומחי איטבח הללו גם זוכים לאהדה בקרב מרבית האוכלוסיה זו 'החפה מפשע' וגם מתום לב, ע"ע חמאס.

כשקצב הקטיושות הולך וגובר ומתברר כי כדי לנצח אין די במסוקים, טילים מונחים ומזל"טים, ונדרשת 'עבודת רגליים'. עכשיו צריך לעלות לבוידאם ולהוריד משם את הקיטבג, להוציא את הנעליים הגבוהות וגם את המורל של 'עם במלחמה'. עכשיו הגיעה העת שגם התקשורת תתגייס למאמץ המלחמתי. לא רק הכתבים העושים מלאכתם תוך סיכון בזירות המופגזות השונות, אלא גם שולחיהם העורכים במערכות השונות. אלו שנותנים את ה'ניגון' ו'הנרטיב'. הם חייבים להחליף דיסקט ומהר ולהעניק ללוחמים ולעורף תקשורת אוהבת, מעודדת ומפיחה רוח גבורה.

זוהי חובתם המוסרית של אלו שאיפשרו את "שתיקת הכבשים" הארוכה על התעצמות החיזבאללה. אלו שלעגו ובזו לכל המתריעים מפני הנעשה ליד הגבול הצפוני, וכינו אותם בכינויים שונים כמו "קיצוניים" ו"פחדני השלום".

בחדרי החדרים נשמעים כבר הדיו של המירוץ "מחפשים את האשם" שלא טיפל בחיזבאללה בשש שנות היערכותו על הגבול. כתב Ynet אטילה שומפלבי ברשימתו "רק פוליטיקה", מתאר מקצת מהשמות שאליהם מופנית האצבע ובהם אריאל שרון. ברשימה מביא שומפלבי את תגובתו על האשמות אלו של מי שהיה יועצו התקשורתי של אריאל שרון, עו"ד אסף שריב. תגובה המעוררת מחשבה נוגה.

שומפלבי כותב: "שריב טוען כי לו היתה ישראל יוצאת לפעולה בלבנון, הסיכויים לבצע את הנסיגה מעזה היו נפגעים. 'אי אפשר היה לעשות הינתקות', הוא אומר. 'יש דברים יותר חשובים ופחות חשובים. אף אחד לא היה מקבל את הטענה שצריך ללכת למלחמה נגד לבנון, גם אם אריק שרון היה אומר שצריך להוריד את הטילים של החיזבאללה. אני לא מבין מה זה השטויות האלה?'".

לא זה הזמן. במקום לחפש אשמים, במקום לשאול מתי כבר תסתיים ה'התבוססות בבוץ הלבנוני', במקום לקרוא 'להחזיר את הבנים הביתה', או לספר לנו על סבלם של האויבים, שיספרו לנו כל יום כמה כבר חיסלנו, כמה מארסנל הנשק של החיזבאללה כבר הושמד, שיספרו על היהודים שעלו דוקא עכשיו מארה"ב, שיספרו על רוח ההתנדבות העצומה של העם הזה.

מי שחש ש'טראומת לבנון' מונעת ממנו להתגייס למאמץ המלחמתי בים, באויר, ביבשה, בעורף ובתקשורת, שיתכבד ו"יניח את תעודת הלע"מ על השולחן", ולא ירך את לבבנו.