שעת הכושר של הבוזזים

גילויי ערבות ועזרה הדדית תמיד נחשבים, בעיצומה של מלחמה שהיא תמיד רעה ומכוערת, ל"שעתה היפה" - במרכאות ובלעדיהן - של החברה בישראל. דלתות בתים ולבבות דייריהן נפתחים בפני הנסים על נפשם: פעם תושבי המרכז נמלטים צפונה ופעם (כיום) הכיוון הפוך: מצפון הארץ למרכזה.

אבל בשעה שאנשים מבהילים עצמם, כעצת פיקוד העורף, אל המקלטים ואל הממ"דים, יוצאים ממאורותיהם צפעוני-הביזה: אנשים שלא איכפת להם לסכן את חייהם ובלבד שינצלו שעת כושר לגנוב ולבזוז מדירות, שזה עתה עזבו אותן דייריהן בבהלה.

אנשי מס רכוש, הראויים לכל מלה של הוקרה על נכונותם ועל מאמציהם להגיע לכל בית, אשר טיל פגע בו והרס אותו, כדי לאמוד את שיעור הנזק ולמפותו ועל פיו לקצוב את שיעור הפיצוי, בוודאי לא יוכלו לפצות אנשים שגנבים גנבו להם חפצי-ערך: מי יאמין להם? כיצד יוכלו להוכיח שמה שלטענתם נגנב אכן נגנב? מי וכיצד יוכלו לפצותם גם על עגמת הנפש, על הטראומה שיחוו כשייווכחו שרכוש, בעיקר כזה שהוא בעל ערך רגשי רב לבעליו נגנב מהם?

בזיזה היא תכונה נפסדת, המחייבת גינוי והוקעה. על-פי רוב היא מיוחסת לאויב, שלבו הערל קהה וגס: לא עכשיו. לא כעת. במלחמה הצפונית הזו (לפי שעה...) הבוזזים באים מתוכנו. ייתכן כי אנחנו מכירים אותם, פנים ושמות, אולי אף ראינו אותם במכולת, בדואר, בבנק, בקופת חולים.

אין להם לב? אין להם אלוהים? איך העזו? מה חשו ומה חשבו בשעה שפרצו מבעד לדלת הפתוחה, שנתלשה ועתה היא תלויה על בלימת כרעי ציריה, אולי אף עקורה, ולקחו מכל הבא ליד - מהר שלל חש בז?

האם סברו, ולו לרגע, שמעשה הבזיזה שלהם כמוהו כהוספת חטא על פשע? שעתנו היפה היא גם שעתנו המכוערת. אני עובר, שם שם, עשרות רבות, מאות, אולי אלפים, על שמות המשפחות המוכנות לארח בבתיהן את תושבי-צפון אשר נמלטים מבתיהם המצויים בטווח הקטיושות וכל שם נוסף מחמם את הלב במעלה נוספת.

ובעיני רוחי אני רואה וקורא גם רשימה חלופית, רשימה שחורה, אשר אוי למי שכלול בה ואוי ואבוי למי שהוא קרבנה: שמות הבוזזים. וגם רשימה זו הולכת ומתארכת...