יום זיכרון לנפלים במילוי תפקידם המקצועי
ביום העשרים ושמונה באפריל, שלושה ימים לפני האחד במאי, חל יום חשוב אחר עבור מעמד העובדים, בישראל ובעולם. מדובר על היום הבינלאומי לבטיחות ובריאות בעבודה. סביר להניח, שהרוב המוחלט ביננו - החי במדינה שבה הטורבו קפיטליזם הניאו ליברלי החליף את היהדות כדת הרשמית של המדינה - לא שמעתם על היום הזה שום דבר.
הגוף שהכריז ומיסד את היום הזה היה "הקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים". הקונפדרציה החלה לציין את היום ב-1996. מטרתו של היום הנה להזכיר לכולנו את אלו שמתו ונפגעה בריאותם במקומות העבודה, על מזבח תאוות הבצע הניאו ליברלית, והתעשרותם של בעלי ההון, החוסכים והמייעלים את חשבונות הבנק שלהם על חשבון בריאותם של העובדים וביטחותם. ב-2003 הצטרף ארגון העבודה הבינלאומי לציון יום זה.
קצת על סטטיסטיקה
לפי דיווחי "ארגון העבודה הבינלאומי", מתרחשות מדי שנה כ-270 מיליון תאונות במקומות העבודה. 355000 איש ואישה מתו כתוצאה של תאונות כאלה. שיעור התמותה היה גבוה פי 5 עד פי 7 בארצות המתפתחות בהשוואה למדינות המפותחות. כרגיל תושבי המדינות העניות סובלים יותר מאשר תושבי המדינות העשירות, שאת חייהם הטובים ממנים על-ידי העושק של החלשים מהם.
בשנת 2006, נהרגו בישראל 61 עןבדים ועובדות בתאונות במקומות העבודה. רובן של התאונות היו בענפי הבניה והתעשיה. 64,000 אלף איש קיבלו דמי פגיעה מהמידנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. תאונות העבודה היוו גם את הסיבה לאיבוד של יותר משני מיליון ימי עבודה למשק. רק כדי לסבר את האוזן, בשנת 2006 אבדו למשק עקב שביתות 136189 ימי עבודה, ב-2005 רבע מיליון. בשנת השיא של שביתות ב-2003 אבדו למשק 2.7 מיליון ימי עבודה.
אולם בישראל כמו בישראל, מכונת הקיטור של הספין התקשורתי עובד במלא הקצב: כמה אנחנו שומעים על שביתות וכמה על תאונות עבודה? זוהי עוד נקודה חשובה למחשבה לפני האחד במאי, שנחגוג בעוד כמה ימים.
