רשת האינטרנט פתחה בפנינו עולם ללא גבולות, הנותן גם ביטוי - לחופש הביטוי. בהרצאה מעניינת בתחום התחוקתי, במסגרת כנס איגוד האינטרנט השנתי, דובר על המשולש, שצלעותיו הן: המפרסמים - בעלי זכויות היוצרים, הגולשים - שהם הקוראים ועושי שימוש בחומר, וספקי השירות השונים.
בעלי זכויות יוצרים מעוניינים מן הסתם בשליטה ביצירה שברשותם. ספקי השירות - בעלי אינטרס לפתח את הרשת המציעה את השירות הטוב ביותר, עם מקסימום תוכן עבור גולשיה. הגולש - מעוניין בפרטיות, וביכולת האין סופית לפרסם - ולאו דווקא להתפרסם. הקונפליקט, אינו בין ספק האינטרנט לבין בעלי זכויות היוצרים, כך נראה. זה, טוען בדרך כלל, כי הוא מהווה צינור העברת תקשורת בלבד, ואין לו ולא כלום עם האינפורמציה העוברת דרכו - מבחינתו - היא שקופה. אין הוא מעוניין להיות חשוף לצנזורה כלשהי.
המחשבה על האפשרות של עצירת מידע מתוך פחד מהאחריות המשפטית צריכה אולי להיות הקתרזיס לגיבוש של ביטוח והגנה משפטית מסודרת בתחום.
האם איחוד האינטרסים של הגולש, בעל זכויות היוצרים וספק האינטרנט אפשרי בכלל?
בהרצאתה מפרטת עו"ד נרדה בן-צבי את דרישתו של ארגון יצרני התקליטים האמריקני RIAA לחייב ספק גישה לאינטרנט מהיר למסור לו את פרטיו האישיים של אדם פרטי אשר לפי החשד, משתמש בשירותי החלפת קבצים וסיפק כמויות גדולות של שירים למשתמשים אחרים באמצעות טכנולוגיית Peer-to-Peer.
הדרישה מעוררת כיום סערה בארה"ב, לדבריה, שכן היא ממקמת את ספק הגישה לאינטרנט או ספק שירותי האינטרנט בעין הסערה, ועלולה לחשוף אותו לטענות של פגיעה בפרטיות המשתמשים, לחשוף אותו כמובן גם להוצאות משפטיות רבות, ולפגוע באמון המשתמשים - המספקים את "לחמו".
עד כה, נמנעו ארגוני הזכויות מפעולות כנגד יחידים, והסתפקו בנקיטת הליכים משפטיים כנגד התאגידים שסיפקו כלים לניהול הפעילות המפרה, כגון נאפסטר, מדווחת בן-צבי.
אם כן, נשאלת השאלה מתי, והאם יש לחייב את ספק האינטרנט במסירת פרטים אישיים של הגולש - הלקוח, והאם יש כאן מקרה של חיסיון?
יש לזכור, כי זכויות הקניין הן יחסיות - ולא מוחלטות. כאשר יש התנגשות אינטרסים - נכנס בית המשפט לתמונה. אך האם החקיקה בנושא הזכויות ברשת מספקת? ומהו האיזון בין שמירה על הזכויות לבין אותו כפר גלובלי חסר גבולות, האינטרנט, המייחד אותו מכל מה שהכרנו עד היום?
בישראל, גורסת עו"ד בן-צבי, טרם חוקק דבר חקיקה ספציפי שנועד להתמודד ולהציע פתרונות להגנה על זכויות יוצרים בעידן הממוחשב.
האם אנחנו מעדיפים את הזכות לפרטיות של הגולש או את זכויות הקנין של היצרנים?
הדיון הציבורי- למה כן ולמה לא?
הדיון המשפטי סביב הסוגיה הוא מעמיק ונרחב, והפיתרון עוד רחוק.
למה כן צריך לחייב למסור את פרטי הגולשים?
יצרני התוכן - בין אם מדובר במוסיקה, ובין אם מדובר בכל סוג של מדיה אחרת, הם הקורבנות העיקריים של פעילות חסרת בקרה מצד גולשים, שאינם חושבים על השלכות מעשיהם. סופרים, משוררים זמרים, ומפיקי סרטים מוצאים מדי יום את יצירותיהם נלקחות מהם, מבלי שיקבלו כל פיצוי או תמורה.
צריך לזכור: קניין רוחני הוא קניין לכל דבר. כמו שלא היינו רוצים שיקחו מאיתנו את הבית שלנו בלי תמורה, לא היינו רוצים שיגנבו את השיר שחיברנו.
התוצאה הישירה, כך טוענות החברות הנפגעות, היא עליה במחירי המוצרים שלהן, שאותה נושאים על גבם הלקוחות ההגונים, שבוחרים לקנות את היצירות בחנויות.
יתרה מכך, מדובר בגניבה לכל דבר. וכדי להילחם בה, יש להטיל את עלות הפיקוח על המפקח היעיל ביותר - הלא הוא ספק התוכן אשר ברשותו פרטי כל הגולשים המפרים.
במשפט קיימות דוקטרינות רבות, המטילות את העלות על הגורם היעיל ביותר. כך, למשל, מטיל חוק האחריות למוצרים פגומים אחריות מיוחדת על יצרנים, שמחייבת אותם לפצות את מי שקיבל מוצר פגום, ומעבירה אליהם את נטל ההוכחה. לדעת ספקי המדיה, אין סיבה שלא להחיל מודל דומה כאן.
אז למה לא?
הזכות לפרטיות היא אחת מזכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם - היא מוגנת על-ידי חוקי היסוד הישראלים ובארה"ב על-ידי התיקונים לחוקה. לא מדובר בזכות רגילה, אלא בזכות על. כך למשל בארה"ב, וגם בישראל (חוק הגנת הפרטיות) עשויות להיפסל ראיות שהושגו תוך הפרה של הזכות לפרטיות.
כאשר זכות מסויימת מתנגשת עם הזכות לפרטיות, נאלץ לאזן ביניהן כדי להכריע איזו זכות תגבר. במקרה כזה, ידה של הזכות לפרטיות תהיה על העליונה, כל עוד לא מדובר בזכות יסוד אחרת, או לחילופין בפגיעה ממשית שניתן למנוע.
ספקיות האינטרנט טוענות, במידה לא מבוטלת של צדק, כי הן בסך הכל מאפשרות לגולשים להשתמש ברשת. הן לא צריכות ולא מעוניינות לעקוב אחרי הגולשים - דבר שיעלה את עלות התפעול שלהן, ויחייב אותן להעלות מחירים. כפועל ישיר, יקטן מספר הלקוחות שלהן ומספר הגולשים בכלל ברשת.
יתרה מכך. ספקי האינטרנט מפנים את התובעים לחברות התוכנה אשר מאפשרות לגולשים להוריד ולגזול את התוכנות. מדוע אתם לא תובעים אותן, כפי שעשיתם לחברת נאפסטר בזמנו?
חברת נאפסטר נתבעה וחוייבה לחסום שירים מוגנים משרתיה. התוצאה היתה מוות קליני של החברה.
בעבר אכן היה מדובר בפתרון הגיוני - אך חברות התוכנה למדו והתקדמו, וכעת קיימות ברשת תוכנות שלמעשה אינן יושבות על שרת מסויים, אלא משתמשות במחשבי הגולשים לצורך יצירת הקשר ביניהם. התוצאה: אין את מי לתבוע.
הגולשים מצידם טוענים דבר אחר: השווקים השונים גוזלים מאיתנו סכומי כסף אדירים. דיסק עולה 70 ש"ח. כרטיס לקולנוע עולה 35 שקלים. אילו היו המחירים סבירים, מזמן היו מפסיקים הגולשים לגנוב.
יתר-על-כן, במצב הקיים היום, לא משלם הרוכש לזמר האהוב, או למפיק הקולנוע, אלא לחברות הפקה שמרוויחות סכומי עתק. התובעים הבולטים, דוגמת להקת מטליקה וחברות התקליטים הענקיות יושבים על ערימות ענק של דולרים, ולמעשה נהנים ממונופול על השוק. הם מחליטים איזו מוסיקה נשמע. הם מחליטים מי יצליח ומי לא. יתרה מכך, הם מחליטים מי בכלל יקבל הזדמנות.
הגולשים טוענים: קשה לרחם על להקה כמו מטליקה, או על הסופרת שחיברה את סדרת הארי פוטר, אחרי שהרוויחו עשרות מיליוני דולרים. השיטה החדשה הופכת את יצירת וקבלת המדיה לזולה - ופותחת את השוק ללהקות אחרות, לא פחות מוכשרות, שלא זכו לחסדן ותמיכתן של חברות המדיה. כל פסיקה אחרת, טוענים הגולשים, תחזק את המונופול שלהן על השוק.
אז מה יותר חשוב: החופש מחשיפה והאנונימית, או זכויות היוצרים ושמירה מפני זילות היצירה?
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
